עמית גלילי / חלק מפיזמון |
היא דרך נפלאה ללכת לאיבוד.
כל תו כל מילה
מהדהדת בקולות של מישהו
אחר.
הריאות כואבות ממאמץ
והצרידות זולגת בגרון,
והזיכרון מחפש את הטקסט
הנכון.
הזיוף מקפץ מאדם לאדם
מתחבא בהמולה,
הפסנתר מכסה בכנפו
את צלילי וצלילי אחרים,
בולע אותם בכרסו.
אנשים מתענגים
על ההמון,
על הזיעה,
על השירון,
על הידיעה
שיש מישהו שיודע,
שיש לנו מוביל,
שיש לנו פזמון.
שירה בציבור
היא דרך נפלאה ללכת לאיבוד.
אם ארקוד,
אחזור משם.
בינתיים טוב לי כאן- אבוד.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|