אמרתי לך את הסודות,
הכי כמוסים שלי.
פרשתי לפנייך את הדוגמאות,
הכי נועזות שלי.
הראיתי לך את השירים,
הכי אינטימיים שלי.
השמעתי לאוזנייך את המילים,
הכי חודרות שלי.

כמו קופסה שחורה,
כמו מטהמורפוזה,
הם שינו צורה,
גידלו מובן
שלא הכרתי כלל.

ורק כשדיברת,
פתאום הבנתי,
עד כמה רחוק,
אני צריך לצעוק.
עד כמה ברור,
עד כמה הייתי אמור,
לשמוע
ולא להשמיע.

וגם זה, לא מבטיח
את קיומו של החוט
הדק, שמחבר את נשמתי לשלך.

אני אומר עיוור,
ואת אומרת קצר רואי.
אני אומר קילוף,
ואת אומרת חשיפה.
אני מרגיש אינוס,
ואת אומרת יופי.

אולי צדקת.
אולי כדי שתביני,
אני צריך לעשות סטרפטיז
בחוצות.
שתוכלי להסתכל אלי,
אולי להתגאות.
ואז אולי תביני,
את מה שכל כך ניסיתי לגלות...