אני לא מכירה אותך.

התרגלתי לחיות כזאב בודד, בלי אף נפש חיה לצידי, לצוד לבד
ובלילות ירח מלא לשחרר לשמים יללות ארוכות וכואבות, ולספר עד
כמה שקר לי, כמה אני זקוקה למישהו. במקום להשתלב בחברה, ולשחק
במערכת יחסים, בחרתי להסתכל על ההצגה הגדולה הזו מהצד... ראיתי
מאחורי העיניים המותשות שלהם נפש שהסתתרה בפחד ורצתה להיות כמו
כולם, להיות שייכת. העולם הפנימי שלי היה הרבה יותר אמיתי
מהטרגדיה העתיקה שהתרחשה מאחורי הדלתות הסגורות של חדרי. לא
רציתי להשתתף.

שעון חול נשבר, והזמן רוקד כעט בקצב מטורף, שובר חוקים וסוחף
אותי אחריו, מפתיע ומכה ללא אזהרה, מכריח אותי לעמוד בקצב ואף
פעם לא לעצור. אינני מסוגלת לשלוט בזמן ולנחש מה יקרה עוד
חודש, שבוע, יומיים... ובעיניך אני לא מוצאת תשובה לכך. מי אתה
בכלל? האם אתה האחד והיחד שלי? או שעוד גבר חסר שם ופנים שנקלע
בדרכי?                                אתה מפחד משיניים
חדות?

אתה מסתובב ביקום שונה, זר לי לגמרי. היקום שמאחוריי, זה
שהחלטתי לוותר עליו ולהתבודד בחדרי. בכל מגע שלך, בכל נשיקה
אתה מבקש שאחזור, שאפתח את הדלת ואהיה כמו כולם. שאוותר על
היקום שלי, ואחיה ביקום שלך. להשתלב. לשחק. לחייך כשרע לי.
ללקק ולשרוט על פי בקשתך. להיות בובת חרסינה מלאכותית. להיות
חברה של ליאור.

כשאתה מחבק אותי בחום, קורע ממני את הבגדים וטורף אותי, משתלט
על כולי, טועם אותי לאט לאט, מלטף את גופי, לוחש לי ונרדם יחד
איתי, אני מרגישה בודדה. שוכבת בין הסדינים, לוהטת מרוב חום,
אך בפנים קר לי. קרח שלא תצליח להמיס, כמה שלא תנסה - אני תמיד
אשב מאחורי דלת סגורה ולא אהיה שייכת לאף אחד פרט לעצמי. זהו
חופש. מילה נרדפת לבדידות מכאיבה.

אנחנו יצורים מעולמות שונים שמדברים שפת גוף, אך לא יודעים שפת
נפש.

זאת הזוגיות שלנו...