"הוא הלך!"
"הוא הלך?! נו בסדר הוא יחזור..."
"הוא לא סתם הלך הוא הלך אליה..." ושוב המשפט המעצבן..
"נו בסדר הוא יחזור! אני אומרת לך 100% אין מצב שלא!"
"אז מה, לחכות?" שאלתי את דינדין.
"בטח בטח... אל תדאגי הכל תמיד מסתדר לך בסוף, את בנאדם כזה.
אז אני זזתי נדבר. ביי!"
"ביי" השבתי בקול מאוכזב... למה לחכות? הוא מחכה לי?
אני יודעת שהוא יחזור...
אבל האם אני בכלל צריכה לקבל אותו חזרה?
הוא היה חייב להתחיל איתה משהו?
ולהמשיך איתי?
כמו משחק פינג-פונג אינסופי!
אוף... אבל נמאס לי להיות מאטקה!
נמאס לי לקבל נגיעה חטופה ונסיגה מהירה...
אני רוצה לאחוז בו.
לדעת שהוא שלי.
שהוא רוצה רק אותי ותו לא!
שיפסיק לקפוץ משולחן לשולחן.
לכולם יש את אותה הרשת.
לכל משחק אותם חוקים.
אך למי עוד יש נגיעה חטופה כמו שלי?!
הריי אתה חייב לחזור.
אתה תמיד חוזר.
נמאס לי להדוף אותך לצד השני.
לפחד שההדף יהיה חזק מידי וכבר לא תחזור.
תלך לאיבוד בגינה של השכנים או משהו.
מה אם אני לא אמצא אותך יותר?
לחפש כדור חדש?
מה, אני אקנה את השחור או הלבן?
את האדום?
יש גם ירוק לא?
אוף אבל אתה הכי מגניב
תמיד אוהבים את הישן הוא חמוד ונוח.
איזה משחק מעצבן!
יותר מידי מחשבה.
יותר מידי תכנון.
אוף אני בכלל שונאת פינג-פונג.
לא אוהבת את החוקים!
אוווף למה אתה מכריח אותי לשחק משחקים מעצבנים?!
אולי במקום נשחק תופסת?