אחרי שהכל נגמר הרגשתי מן ריקנות כזו, אי אפשר לתאר את זה זה
כמו שכורתים לך איבר בגוף ואתה עדין מרגיש אותו למרות שהוא כבר
לא שם, בכל אופן ישבתי בחדר שלי עם הטלפון עדין ביד ובהייתי
באוויר, לקח לי כמה שניות לצאת מזה, שיחזרתי בראש את מהלך
העיניינים לא, זה לא נראה לי הגיוני גם הפעם, איך יכול להיות
שמי שאהב אותי כל כך, מי שנשבע שאהבתו לעולם לא תיגמר, מי היה
מאמין שדווקא הוא מכל האנשים יגיד את 3 המילים האלו, שלושת
המילים שכל אדם פוחד לשמוע מהאחד שהוא הכי אוהב, את 3 המילים
הכואבות ביותר: "אני שונא אותך".
ישבתי, ישבתי ובהייתי, לא ידעתי מה לעשות, איתו נברור שהכל
נגמר, אבל בכל זאת, הרצון להתקשר אליו היה עדין חזק כאילו כלום
לא קרה, ידעתי שפגעתי בו, ידעתי שפגעתי כל כך עד שכתגובה
לפגיעה הוא פגע חזרה, קמתי, ניסיתי להעסיק את עצמי בדברים
אחרים, כדי לשכוח, ניסיתי לקרוא, אבל לא הצלחתי להתרכז במילים,
ניסיתי לצייר אבל כל מה שיצא זה רק כמה קווים אקראים, ניסיתי
לכתוב, אבל כאב לי מידי, ואז צלצל הטלפון, עניתי, זה היה קובי,
ניסיתי להישמע כרגיל, לא נראה לי שזה עבד, הוא רצה שאני אלך
איתו למשרד של סיירות, הסכמתי וקבענו להיפגש שם תוך 10 דקות,
ניתקנו, התלבשתי והרגשתי את הריקנות, לקחתי את המפתח של הבית
והרגשתי ריקנות, יצאתי מהבית ונעלתי את הדלת והריקנות עדיין
היתה שם, זה כאב, ולא יכלתי לעשות כלום, 10 דקות אחר כך פגשתי
את קובי במשרד, ישבנו ודיברנו, היצקנו לכל יושבי המשרד, צחקנו,
הרגשתי קצת יותר טוב, פחות ריקה, אבל עדין, הריקנות היתה שם,
לא סיפרתי לקובי את מה שקרה, הוא בכלל לא הכיר את ההוא, לא
סיפרתי לאף אחד עליו או על שום דבר שקרה, אף פעם לא הייתי
גלויה עם אנשים, בגיל צעיר מאוד הבנתי שמידע הוא כוח ומאז אני
שומרת את המידע לעצמי, זה היה מוזר שדווקא בפני גיא נפתחתי, לא
דיברתי איתו אף פעם על דברים מהסוג הזה, ובאותו הזמן הוא היה
נראה כמו החבר היחיד שלי, בכל אופן אמרתי לגיא שאני רוצה לדבר
איתו, שאני צריכה קצת לשפוך ת'לב, סיפרתי לו הכל, כל מה שקרה
לפני ואחרי, והוא סיפר לי גם, כאב לי קצת, העייפות שלי מהחיים
גדלה בשנים האחרונות, כל יום נמשך לנצח, כל שעה נראת לי כמו
יממה וכל דקה נראת כאילו הזמן הולך אחורה, הכאב שאני סחבתי
איתי בפנים היה עצום, אי אפשר להוציא אותו החוצה, חתכתי את
עצמי פעם, רק כדי לוודא שאני חייה, כדי להיות בטוחה שהמציאות
היא לא חלום, יותר סיוט מחלום, סיוט ממשי, מציאותי וכואב.
אני כבר לא חושבת על זה יותר מידי, לא עכשיו בכל אופן, עכשיו
שעברתי הלאה, עכשיו כשאני במקום טוב יותר, עכשיו כשיש לי זוג
כנפיים לבנות ורכות והילה זהובה שמרחפת לי מעל הראש, ממש כמו
בסרטים, ועכשיו כשיש לי נבל ואני יודעת לנגן עליו ככה פתאום,
עכשיו כשמסביב הכל שליו, אהה שלווה, כמה חיכיתי לזה, ואולי
בעצם לא, אולי בכל זה הכל טעות, אולי לא הייתי צריכה לקפוץ,
אולי הייתי צריכה להישאר שם למטה, להתמודד עם הכאב, אבל אני
בחרתי בדרך הקלה יותר להשתחרר, להשתחרר מהכלא שהיה גם גופני
וגם נפשי, להשתחרר מהחיים.