זה היה כמו כל יום שבת רגיל משעמם, חסר כל טעם וחם, כרגיל בארץ
הזאת.
אתם מכירים את ההרגשה הזאת? שיש לך רעיון מבריק, ואתה חייב
לבצע אותו, כי אם לא אתה פשוט תמות משיעמום, או מזה ששכחת
לעשות אותו או שפשוט לא עשית אותו.
אז ככה הרגשתי באותו הזמן.
החלטתי להגיע לאבי היקר , שכרגע היה בעבודה בגבעת חן.
הוא מנהל עוד אחד מבתי האריזה הענקיים שיש שם, לתפוחי אדמה.

לקחת את הטרקטורון לנסיעה.
כמו שאני אוהב, דבר נהדר בשם עצמו.
"כן אני נוסע בלי רישיון, תפסת אותי, אבל ברצינות, זה לא כאילו
שאני לא הולך לעשות אחד בחודש הבא..."
אז, לקחתי את הטרקטורון מגבעת חן לכיוון הוד השרון נוסע טיפה
על כבישים, לא חוקי, אבל כל עוד שלא תפסו אותי, זה בסדר.
אז נסעתי לי ליד הירקון, איפשהו ליד צומת מורשה והוד השרון,
בסביבה.
ושם זה קרה...
נסעתי לי שם, וחרשתי את השטח, ועברתי לי גשרים, שטחים, שדות
חיטה, ערמות חציר, נחלים, פרדסים וכל מה שהיה בשטח.
בדיוק שחשבתי שהכרתי את כל המקום, גיליתי שבילים חדשים ופניות
שלא ראיתי אף פעם בחיי, ואני נוסע שם כבר כמה חודשים טובים.

עליתי על איזו גבעה, היה שם ממש יפה, ראיתי את כל האזור, שדות,
ירוקים, שדות חומים זהובים של חיטה.
אתה יכול לשים לב זאת חיטה רק שאתה נוסע לידה, חיטה, זהובה,
חומה, מדהימה, שהרוח נושבת אפשר לראות את החיטה נוטה בכיוון
הרוח והשטחים, שטחים של ירק, ירוקים וחומים.
פשוט הרגשה של טבע, ממש מקום מדהים, אפשר פשוט לשבת ולבהות
בנוף, וכך עשיתי למשך כמה דקות.

אז ירדתי מהגבעה, נקחתי פניה פה פניה שם, ועברתי את הכביש
המהיר שמוביל לצומת מורשה, מתחת לאיזו תעלה קצרה.
נסעתי, עברתי את "בית קברות הירקון" והגעתי לעוד תעלה, מזל
שלקחתי אותה לאט או שהייתי נתקע בגיפ ענקי שהיה שם, ג'יפ אדום,
עם גלגלים מפחידים, ג'יפ גדול ואדום, היה מתאר אותו טוב.
אז נסעתי אחורה, ונתתי לו לעבור.
אחריו היה עוד ג'יפ רק שהוא החליט לשאול אותי "תגיד, אתה יודע
איך אנחנו יכולים להגיע לירקון?"
שאלה מוזרה בשל עצמה, מי רוצה להגיע לירקון?
הייתי בירקונים שהוא מדבר עליהם, היום, בפעם הראשונה.
הבחנתי בזה שהם שתי משפחות בשני ג'יפים.
לא הייתה לי בעיה להוביל אותם.
זה לא שהייתי צריך לחזור תוך חצי שעה, היה לי את הזמן שלי, ולא
היה לי כוח להסביר, עצלנות היא תכונה טובה מידי פעם לפעם, אז
שאלתי: "אתה רוצה שאני אוביל אתכם?"
"אתה בטוח?" הוא שאל אותי, בטון חזק, ומאוד בטוח בעצמו.
"כן, למה לא?". הגבתי לו, בסתמיות של נער משועמם.
"בכיף."
התחתי לנסוע, טיפה פרעות, הורדתי מהלך והמשכנו לנסוע.
הראתי לו את הגבעה שהייתי בה קודם, אחת מהמקומות שאני לא אשכח,
מקום יפיפה.
עצרנו, הוא התקרב אלי ואמר:
"זה לא מקום טוב, הרי אין פה נחל לא?"
"בוא אני אראה לך מקום אחר" אמרתי בטיפה התלהבות, רק המחשבה
שיש לי את האחריות הזאת, ואני מצליח לעזור לאנשים ריגשה אותי,
לא כהרגלה.
המשכנו לנסוע, הגענו לשדות החיטה, ופנינו לכיוון הנחל, חניתי
קצת למעלה, והם המשיכו קצת קדימה וחנו שם.

התיישבנו, מקום מדהים גם נחל, גם עצים גם צל, כל מה שאתה רוצה,
כיביתי את הטרקטורון, הורדתי את הקסדה.
התיישבתי ליד הבחור שדיברתי איתו קודם, גבוה, מגיע למטר תשעים
בקלות, כרס קטנה, זקן גדול בצבע חום בהיר שכיסה את כל הפנים
שלו, עגיל או שתיים,  שני שרשראות חרוזים, כחולים חולצה קרועה
בצבע כחול ומכנס ג'ינס ארוך בצבע חום.
התחלנו לדבר, הוא מרכז את השיחה עלי, מאיפה אני? בן כמה אני?
וכו'.
שאלתי אותו אם הוא אי פעם שיחק משחקי תפקידים, לאחר הסבר ארוך
ונורא יפה על מה זה משחקי תפקידים, מה אפשר לעשות בזה, הצלחתי
להכניס את כל מה שידעתי וזה יצא אחד מהדברים המשכנעים ויפים
ביותר שהסברתי אי פעם.
ונראה שהבן אדם המבוגר הזה, שנראה כמו בן 40 או אולי אפילו
יותר, ממש נבהל מהרעיון, ג'יי אפשר לחשוב.
מה זה כבר משחקי תפקידים?!
הוא הסביר לי שאני יכול לאבד את הנפש שלי בגלל זה.
הוא אמר לי שההורים שלי גרושים, אם לא מהנישואים פיזית אז
מהחיים, מה שאז נראה לי כל כך נכון.
מאיפה איש זר שאני לא מכיר, ולא פגשתי אותו בחיים, והוא שלא
מכיר את ההורים שלי, יכול לדעת כאלו דברים?
ניסיתי להתווכח, ללא הצלחה, פשוט ישבתי ושתקתי, הסתכלתי על
הילד הקטן שלו משחק.
לאחר כמה דקות של חוסר מעש, הוא אמר שהמקום לא מתאים למנגל שהם
תיכננו לעשות.
אז הובלתי אותם לנקודת ציון אחרת, ליד הנחל, והם המשיכו לבד,
לא לפני שהוא נתן לי את הפלאפון שלו.
יש לו את הטלפון שלי, לי את שלו , וזהו אני חושב, עוד משהו
מוזר, קראו לו יער.
אני לא יודע, מה בדיוק קרה שם, ואני לא חושב שאני הולך לענות
לו אם הוא יתקשר.
אבל אני לא הולך לעזוב את המשחקי תפקידים שלי, זה כבר חלק
ממני, הקהילה, המשחק עצמו, זה כבר חלק ממני.
זה כבר אני.