התעוררתי שטופת זיעה ולא הצלחתי להבין. מאיפה החלום הזה הגיע?
למה הוא היה כל כך מוחשי? לא מבינה.
אז התקשרתי אליו וסיפרתי לו שחלמתי עליו. הוא הוחמא. לא הבנתי
מה מחמיא לו בזה שהתת מודע שלי עובד שעות נוספות, חשבתי שהחלום
הזה דווקא יפריע לו. בכל זאת, חלמתי על שנינו, יחד. ואנחנו הרי
לא זוג. אבל הוא הוחמא, שיהיה.
החלום הזה הכאיב לי, יותר ממה שאני זוכרת את מה שקרה בו, אני
זוכרת איך הרגשתי בו, אלו רגשות שאף פעם לא היו לי בחיים
האמיתיים. כאב לי שם, אבל הכאב היה טבעי, הכל היה טבעי, ובעצם
כל כך לא טבעי. זה היה הוא, אבל זה לא היה הוא. בחלום לא רק
הקול שלו היה חם, גם המבט שלו, והידיים שלו, והוא הקיף אותי
בחום הזה שלו, החום שאני כל כך זקוקה לו, אז דמיינתי שם את מה
שרציתי לדמיין, שהוא מאוהב בי, ואז היינו יחד. ואחרי שהיינו
יחד בחלום, עוד שכבנו קצת אחד ליד השני, מחובקים. ועברה לי
מחשבה בראש של "מה לעזאזל קרה פה? לאן ממשיכים מכאן? איך אני
מסתובבת אל הפנים שלו?" אבל האהבה בחלום, היתה אמיתית יותר
מהאהבה במציאות, ופשוט נתתי לעצמי להפוך לחלק ממנו, החיבוק שלו
היה המקלט שלי מפניו. ואז הוא קם, ואמר שהוא הולך, ואמר ביי.
אני זוכרת שלא הבנתי, ככה הוא משאיר אותי? לבד באמצע החוף? עם
בגד ים ומגבת? אבל מה קרה בינינו לפני רגע, ואיך אני אמורה
לחזור הביתה ומה קרה איתו, מה הוא מרגיש? מה זאת אומרת "הלכתי,
ביי"??? ובחלום אחז בי רעד, גם כשהתעוררתי עוד רעדתי. איך זה
שהוא ניצל אותי ככה? איך זה שאני איבדתי את הבתולים שלי איתו?
איך זה שהרשיתי לעצמי להיות איתו בידיעה שזה לא יימשך? איך
איבדתי אותו?
ובחלום ירדו לי דמעות, וקברתי את הפנים בחול. אחרי כמה דקות
קמתי, כרכתי סביבי את המגבת והתחלתי ללכת לכיוון המבנה של
המלתחות. הייתי צריכה לשטוף את עצמי מהחול, והדם והזוהמה. איזו
זוהמה? בזמן שעשינו את זה הרגשתי שמדובר במשהו טהור. התקרבתי
לכניסה למקלחות הנשים, היה שם תור, מעבר לקיר שמעתי את הקול
שלו. הוא פגש ידיד שלו ודיבר איתו, נצמדתי לקיר על מנת להאזין
מבלי שיראה אותי. "ראיתי אותך עם מישהי, צעירה..." אמר הידיד
הלא מזוהה שלו. "כן, התעסקתי קצת עם ידידה שלי, טעות". "מה
טעות? היא לא היתה שווה את זה?" והוא ענה, בטון הכי סתמי שאפשר
"לא ממש, היא היתה בסדר יחסית לזה שמדובר בפעם הראשונה שלה,
אבל אני לא יודע בכלל למה עשינו את זה. עכשיו היא לא תעזוב
אותי. זה לא היה צריך לקרות."
ואני, שמעתי את זה, והדמעות ירדו שוב. השאלות התרוצצו שוב
בראשי: "למה??? למה??? למה התאהבתי בו? למה נפגשתי איתו? למה
שכבנו בכלל? למה אני עדיין בחיים?"
הכאב ההוא, תחושה מעורבת של יגון, תיסכול והשפלה, תחושה כל כך
חזקה, ממנה התעוררתי. וכמו שכבר סיפרתי, התעוררתי שטופת זיעה.
התחושות והרגשות נחרטו בזיכרוני, נשארו שם עוד זמן רב. עד
עכשיו אני מסוגלת לחוש אותן. ולחוש אותו. החלום ההוא התחיל
מקסים. והפך לסיוט. אולי זה סימן? אולי גם הוא יהפוך לסיוט? לא
יכול להיות, הוא ידיד שלי. סיוטים יש רק בלילה, בחלומות.
למחרת דיברנו שוב. והוא סיפר לי. סיפר את הדבר המוזר ביותר
שיכל לספר. משהו שבחיים לא הייתי מצפה לשמוע ממנו. הוא חלם
עלי. עלינו. ביחד. אלא שהחלום שלו נגמר טוב, וגם החלום שלו
נראה לו מאוד אמיתי כמו שהחלום שלי נראה לי. אולי גם זה סימן?
אולי אני סתם משגעת את עצמי. ואותו. אבל איך זה, שתוך יומיים,
שנינו חלמנו חלומות אמיתיים כל כך, וכל כך רחוקים מהמציאות?
מוזר.
אם זה סימן, מה זה אומר? שיהיה משהו? שהוא יכאיב לי? שאני אף
פעם לא אכאיב לו? אולי זה אומר שאנחנו צריכים להתרחק... אבל
החלומות האלו, הם רק קירבו אותנו עוד יותר. ואנחנו בכלל לא
זוג. גם לא רוצים להיות. או שאולי כן?