"חכה רגע!"

הוא עצר... "מה עם עוד נשיקה?", שאלתי.
"מה עם עוד נשיקה???" אוי, זה לא יכול להיות מאוחר מדי,
חשבתי לעצמי... הוא עמד. נעצר. עם המבט הקר והמקפיא שלו...
"אתה שומע אותי?? אוף!!! מה הקטע?? לא עברנו את זה? לא אמרנו
שננסה שוב? לא אמרנו שהכל יהיה טוב הפעם?"
הוא המשיך להסתכל בי מוזר... פשוט עמד שם ללא הבעה...
מה הוא חושב, שהוא גבר? חשבתי לעצמי... אני הבטחתי שיפסקו
הריבים, מבט קריר לא ישבור אותי... והמשכתי...
"מה לא טוב?? למה אתה לא מדבר? למה אני חוזרת על עצמי? כמה
פעמים זה ייקח עד שתבין שאני לא אוותר? לא אוותר עלייך, לעולם
לא! זה לא שום סרט, אני לא בונה לך סיפור גבורה, אבל אני לא
אוותר עלייך... אולי אתה לא יודע מה אתה שווה, אבל אני
יודעת!!"
"עזבי אותך..." הוא מדבר? אוי, אלוהים, לאן הגענו שאני נדהמת
כשהוא מוציא שתי מילים מהפה...?
"מה עזבי אותך?", שאלתי...
כנראה ביקשתי יותר מדי, הוא כבר הלך...מה? זהו? נגמר?
אבל הוא זה שרצה לחזור הפעם! זאת כבר הפעם ה... אני לא
זוכרת...

לפעמים אני מוצאת את עצמי הולכת ונופלת לאותו בור שוב ושוב ועד
שאני יוצאת, אני חייבת, כמו טיפשה, ללכת באותה דרך. מסקרנות,
אם יהיה שם את אותו בור ואם ילך איתי אותו בחור... עד עכשיו לא
הספקתי להתאכזב... הוא מעולם לא איכזב (הבור כמובן), הוא
תמיד היה שם ותמיד נפלתי...
אני מניחה שכל אדם אחר שהיה עומד במצב שלי היה מוותר מזמן ברגע
שהוא היה לומד להכיר את הדרך.
אבל מה קורה כשאוהבים מישהו כל כך? מה קורה כשרק רוצים שיהיה
טוב? וכשיש אחד שמשהו כל כך מקשר אותך אליו, המבט שלו, החיוך
שלו, המגע שלו, רק נוכחותו בחדר משרה שלווה בגופי ובנפשי, הוא
גורם לי להיות בנאדם טוב יותר אליו השאלה היא איך לגרום לו?
אני מנסה ומשתדלת בחיי שכן, אני לא רוצה לחזור אחורה אני רוצה
לסלול לנו דרך חדשה אבל זה קשה, צריך 2 לטנגו השאלה היא אם הוא
בכלל יודע את הצעדים או רוצה לרקוד!

החלטתי למחרת ללכת בדרך חדשה! הלכתי כמו גדולה, שבועות על גבי
שבועות, ואז פתאום... הוא הגיע, איכשהו לאמצע הדרך... הפעם הוא
דיבר... דיבר הרבה... הכל הסתכם סופית ב"אני רוצה אותך, אני
אוהב אותך." אוו, כמה התגעגעתי למילים הענוגות... ואז הוא
התקרב לאט לאט... היה ברור לי מה עומד לקרות, היה ברור לי יותר
שאין לי מספיק כוח או רצון (או שמא, כוח רצון?!) כדי לעצור
אותו. אז נתתי לו להתקדם לעברי, ללטף את פני... נתתי לשפתיים
שלו לעטוף את שלי בכזאת רכות אלוהית וכשהוא הושיט את ידו לאחוז
בשלי... מה יכולתי לעשות? להמשיך קדימה? אבל הוא אמר שהוא
אוהב... אז חזרתי איתו את כל הדרך אחורה. ההליכה הייתה טובה...
תמיד יש צחוקים בדרך... לא זוכרת מה הוא אמר, באותה מידה הוא
יכול היה להסביר לי את תורת הייחסות והייתי מאזינה בלהט, כי לא
משנה מה הוא אמר, זה נשמע טוב כשהוא אומר את זה! לשמוע את קול
הבס מתנגן לי בראש... זה עושה לי טוב...
היה כל כך טוב... לא הספקתי להבין מה קורה, עד שפתאום...
"אחח!!! פאק!!!" נפלתי, הייתי צריכה, קודם, להפסיק להסתחרר
מהדרך ולראות מה קורה. הסתובבתי לראות על מה מעדתי, הסתבר לי
שהייתה אבן בדרך... כמה מפתיע...
"נראה לי שנקעתי את הקרסול
(לפחות זה רק הקרסול, אנחנו עדיין במצב טוב), אתה עוזר לי
לקום?" אין תגובה... "טוב, אני אקום לבד..." קמתי והמשכתי
ללכת אחורה. הוא הלך לצידי, נמאס לי לשתוק, נמאס לי להיות
טובה, אז צעקתי!!! פתאום! פתאום! הוא התחיל לדבר, ניסה לטאטא
את זה מתחת לשטיח... הוא לא מבין שאין כבר מקום??? זה חודר לאט
לאט דרך סיבי הבד... עוד קצת, עוד קצת וזה יעלה על פני השטח!
אוי, לא, עוד נאלץ להתמודד עם הבעיה... הוא נישק אותי, חייך
ונתן לי אוזניה אחת, כדי שאני אצטרף לחינגת המטאל שהתחוללה
במיני דיסק שלו... הלכנו איזו שעה ואז העזתי לשאול... "למה לא
עזרת לי לקום?"
"לקום?? נפלת?? אני לא זוכר...", הוא אמר...
"אתה לא זוכר?", שאלתי בציניות... "לא!", הוא ענה במבט
תמים... תמיד ידעתי שבנים לא מבינים ציניות... "אני מצטער,
מתוקה",
ענה בקול חמוד, נשק לי קלות וחייך את החיוך השובה שלו...
"קר לי", ניסיתי לראות את התגובה... הוא התקרב, חיבק אותי,
נתן לי שלוש נשיקות על המצח... "אני אוהב אותך..." אמר.
התפשטה בי הרגשה חמימה...

"בוא נמשיך ללכת...", אמרתי... מנסה להסתכל סביב, לראות אם
יש אבנים בדרך... מקווה שאני אספיק לעבור מסביבן. חוץ מזה, לא
כל אבן חייבת להפיל! ואם כן, הדרך ארוכה ומפותלת, אני אפול
ואקום, אפול ואקום... ואולי לא יהיו אבנים??? אולי תהיה זאת
דרך חלקה הפעם?!





"רגע!!! זה לא בור???"