"אמנם היא הייתה יפה, אפשר לאמר - עצמות לחיים גבוהות וחדות
היו לה, עיניים קטנות ומלוכסנות מעט, ושערה ליטף את פניה
בתלתלים רכים, שדיה היו עוד זקופים מעל מותניים צרים, ישבן
עגול כראוי וירכיים נאות שאחזו אותו, ושוקיים משולשים ומחודדים
הצביעו אל קרסוליים דקים. אבל זה לא היה כל כך חשוב. אנשים באו
להקשיב, ולא לראות אותה. למען האמת, הם בכלל לא התעניינו בה."

"מי הגיע?" אתה שואל.

"הגיעו אנשים עם אהבה, אוחזים יד אהובה ומתרגשים ביחד.
הגיעו אנשים ללא אהבה, עיניהם עוורות מדמעות של עצב.
וגם חסרי מנוחה, שקולה הרגיע את נפשם המיוסרת.
שירים שמחים לא היו לה... הקול שלה היה מתת עם תשלום - והתשלום
היה העצב. כשניסתה לפעמים לשיר מנגינה שמחה זה היה נורא - כמו
ציפור מקרקרת.
בדרך כלל היא בכלל לא יצאה. ישובה על אדן החלון, נראית לקהל
שלמטה כמו ציפור גבוהה על ענף, הייתה שרה אל השמים המחשיכים
בין ערביים, וממשיכה אל תוך הלילה, מציירת את בדידותה. לפעמים
הייתה מתעייפת, יורדת בכותונת דקה ומהלכת על השבילים, אבל גופה
כאילו לא היה שם. הם לא ראו אותה, לא חשו את חום עורה. כאילו
היא רוח."

"זה עצוב" אתה מתמצת. "כשמישהו מבטא כאב ולא מצליח לקבל מגע."
אני רוצה לענות לך בבוז - "לאאאאאאאאא - מה אתה אומר," אבל אני
מתאפקת, כי אתה מסכם נכון את הסיפור שלה.

"אבל הייתה לה אהבה. היא אהבה את האהבה, אחרת לא הייתה יכולה
לשיר כך. ותקווה, אתה יודע, ללא תקווה אין יופי. והייתה לה ביד
תמצית היופי, כזה שניתן למשוררים הגדולים. כל חייה קיוותה
והאמינה שיום אחד יגיע גם אליה וייגע בה. ולכן היא שרה. את
התקווה ואת הצפייה. ובמשך היום... במשך היום חוסר האהבה קרע
אותה מבפנים. הייתה עושה דברים איומים לעצמה, להשקיט את הכאב.
אתה מבין, מה שיפה ואצילי בלילה לאור הכוכבים, הוא מסנוור
בבהירות כואבת לאור השמש, ולפעמים אי אפשר לסבול. אז היא כאבה,
והכאיבה. בעיקר לעצמה."

אתה מסתכל עלי, מחכה להמשך, לפרטים, אני יודעת, אתה תאהב את
הבנאליות של הפרטים.
"היה לה עור עדין מאד, כמעט שקוף, בצבע שנהב, שהאש מן הנר הדק
יכלה לנקד בנקודות חומות של כוויות. עם דוגמא, לפעמים - שלוש
נקודות יוצרות פרח. דרך אצבעותיה הייתה משחילה מחטים, ואז
חובשת אותן בעוצמה בדיוק מתחת, שהדם יתרכז. וצובעת את
הציפורניים בשחור, על ידי מכות חזקות. בלי הכאב הזה, של הגוף,
לא הייתה יכולה לשיר, כי הכאב שבפנים מחריש את הקול, אתה מבין,
וצריך לרסן אותו. וממילא הם לא ראו את הצלקות והקישוטים."

"היא הסתובבה ביניהם מצולקת, ואף אחד לא ראה?" אתה לא מאמין.

"אתה יודע שבימים חמים במיוחד, היא עמדה בחלון ערומה, רק שערה
לגופה, ואומרים שפעם אפילו ירדה להלך כך בגן. ריחות הלילה
והאושר הפרטי שלהם, או העצב, היו כל כך חזקים, שבכלל לא
הרגישו. הם רק הקשיבו לה, אתה מבין, הם לא ראו אותה."

אני תוהה אם אתה מבין.
ואיך אפשר להסביר את הכמיהה של אישה בודדה לראש של גבר?
האם הוא יכול להבין את הקרבה האיומה שבין העונג לכאב, ובין
האושר לעצב? באין האחד - השני במקומו. ובשיא, הם מתערבבים זה
בזה, כמו צביטה בשיא התענוג, כמו ליטוף בזמן ההצלפה.
האם אפשר להסביר את הערגה של אישה בחלונה - בגוף שלא ידע עונג
כבר שנים, אבל יודע לשיר את הכאב שתפס את מקומו? ואותו הכאב,
במנגינה הנכונה, גורם לעונג אצל ברי המזל שתחת החלון, מקשיבים,
יד ביד.

"אם הייתה מפסיקה לשיר, אולי הייתה מוצאת את האושר?"
אתה שואל אותי.
וזו הרי גם התשובה שלי, היא הייתה חייבת להפסיק לשיר, היא
הייתה מוכרחה לשתוק. ולא יכלה.