אנחנו שוכבים בדממה על המיטה הענקית שלו, המיטה בה איבדתי את
תמימותי ובתולי, בוהים כל אחד בנקודה שונה באוויר.  כל אחד
מנהל עכשיו חשבונות עם ההוא שלמעלה - רושם, מוחק, מפרט ומצמצם
לפי הצורך, אבל כל זה אינו אלא ציון עובדות יבשות על רקע של
מבוך רגשות.  זו הפעם הראשונה מאז שאנחנו ביחד שאנחנו לא
שוכבים לישון מחובקים, ודברים כבר לא נראים לי כל-כך בטוחים
כמו תמיד, או לפחות כמו אתמול.  אתמול הכל היה אחרת, אתמול עוד
צחקנו ואהבנו והיינו שייכים.  היום זה כל אחד לעצמו.

הוא נאנח ומשנה תנוחה ולי רק בא לבכות על כל הרע הזה, אבל
הבטחתי לו פעם שאני לעולם לא אבכה בגללו.  פעם גם קראתי לו
אהבת חיי, והוא רק צחק ואמר שבאנגלית זה נשמע יותר טוב.  מאז
ויתרתי על השתפכויות רגשיות בפניו, ידענו מה אנחנו מרגישים ללא
צורך לומר זאת בקול.  אבל עכשיו כבר לא ידעתי מה נכון ומה לא,
אז הסתובבתי ולחשתי "אני אוהבת אותך" לגב שלו.  פתאום גופו
נדרך והתחלתי להצטער, אז שקעתי בעצמי והסתובבתי חזרה.
היו עוד כמה דקות של דממה, ואז הוא ציין בשקט שהרבה זמן לא
כתבתי.  הנהנתי ביובש, ולא היה איכפת לי שהוא בטח לא ממש
מסתכל. "בגללי?", הוא שאל ולא רצה תשובה, אז לא עניתי.  חיפשתי
בעצמי נקודות אחיזה של שלווה ורוגע, אבל כל מה שמצאתי היה סערת
רגשות.  נפש מתוסכלת שמנסה נואשות להבין מה קרה ולאן הכל
נעלם.

"את לא אשמה", הוא המשיך לדבר וכבר לא הייתי בטוחה שאני יודעת
על מה.  לקחתי נשימה עמוקה, "רק אל תתחיל לי עם הקלישאות של
'זה לא את, זה אני' וכל החרא הזה", נשפתי לעברו מצטערת על כך
שנייה וחצי מאוחר מדי.  אבל כזאת אני, ואני לא מסוגלת להיות
מישהי אחרת אפילו שהמון פעמים אני מנסה בשבילו.  
"אולי נלך לישון ונדבר על זה מחר?", הוא מנסה להתחמק באלגנטיות
המקסימה שלו, זו שכולם שונאים ורק אני אוהבת כי תמיד הייתי
שונה, ואני משלימה אותו בציניות האופיינית שלי, זו שכולם
אוהבים אבל הוא שונא, ושואלת "אולי לא נדבר על זה בכלל?",
ומגניבה חיוך כדי שאולי בכל זאת הוא ישקול את הצעתי ברצינות.

הוא שותק, כאילו בוחן את האפשרויות שיש לו, ולבסוף שואל אם אני
יודעת שאני מקסימה.  "בטח", אני ממתיקה חיוך מריר "ובגלל זה
אתה כבר לא אוהב אותי יותר".  "זה לא נכון ואת יודעת את זה!"
הוא קובע לי מה אני יודעת ומה לא, ואני מתחילה ממש להתעייף
ממשחק התפקידים המוזר הזה.  "אז למה כל זה קרה?", אני שואלת
כאילו הייתי ילדה בת 5 שתוהה כיצד באים ילדים לעולם, והוא עונה
לי "בגלל החסידה" כשהוא כבר יודע על מה אני חושבת.  ואז, בלי
שום אזהרה מוקדמת, אני פורצת בצחוק מטורף ולא מצליחה להפסיק
אפילו כשצחוק הופך לבכי.  "ההורמונים", אני מתנצלת, והוא רק
מחבק אותי חזק.