זה היה עוד אחד מאותם ימי שרב מעיקים של אמצע אוגוסט. קובי היה
תקוע בפקק באילון צפון. סביבו נשמעו צפירות רמות וארוכות, וכמה
גידופים קולניים של הנהגים.
-"היי, אתה!", נשמע קולו של הנהג שהיה לצידו. "כן, אתה עם
הטרנטה האדומה שבקושי נוסעת!" הנהג פרץ בצחוק רועם. הוא נראה
מאוד מרוצה מההערה שלו.
קובי הפנה את מבטו לכיוון הנהג.
-"אולי תזיז את האוטו המתפרק שלך קדימה. אתה לא רואה שהתחלנו
לזוז סוף סוף!" קובי שתק ולחץ על הדוושה.
המכונית השמיעה נהמה לאות מחאה ועלבון. במשך ימי חייה ספגה לא
מעט הערות מין הסוג הזה. היא התרגלה כבר לקריאות הלעג של
האנשים ולהתנשאותן של מכוניותיהן החדשות. היא ספגה הכל בשקט,
ואף פעם לא התלוננה, כל עוד היה לה את קובי. היא ידעה שקובי
אוהב אותה, וזה מה שחשוב.
לה ולקובי היה עבר משותף ארוך מאוד. הוא קיבל אותה במתנה
מהוריו ביום הולדתו ה-18, מייד לאחר קבלת הרשיון.
החיפושית כבר אז לא היתה כ"כ חדשה. להגיד לכם את האמת, אפילו
היא בעצמה כבר לא ממש זכרה אם היא יד שלישית או רביעית. אבל
קובי נורא רצה מכונית משלו ולכן קיבל אותה בזרועות פתוחות,
והמכונית ברכה אותו בצפירה רמה.
כל יום שישי בצהריים, לא משנה כמה חם היה, קובי היה יוצא עם
שני דליי מים, מטלית ובקבוק של וקס, והיה מנקה ומצחצח את
החפושית שלו.
הוא ניקה מקדימה ומאחורה, מבפנים ומבחוץ, את החלונות והדלתות.
הוא היה אפילו נכנס מתחת למכונית, גם אם זה לא היה לא כ"כ נוח,
וזאת כדי שהמכונית האהובה שלו תהיה כל הזמן יפה ונקייה.
לבסוף, כשהיה מסיים, הוא תמיד היה עושה סיבוב סביב למכונית,
בוחן אותה מכל  צדדיה, ושורק שריקת התפעלות. את החלק הזה
החפושית הכי אהבה. היא הרגישה המכונית הכי יפה בעולם כשקובי
היה שורק לה ככה.
אבל היה ברור שכל זה לא ימשך לנצח. ככל שהשנים עברו, לקובי היה
פחות זמן לבלות עם המכונית שלו. כבר היו לו דברים הרבה יותר
חשובים לעשות ביום שישי מלשטוף את החפושית. מה גם שעכשיו היה
יותר נהוג לקחת את המכוניות לשטיפת מכוניות אוטומטית.
אבל החפושית לא אהבה את המקום הזה. הוא היה שונה מאוד מהשטיפות
של קובי. היא שנאה את הקצף והסבון שנורא שרף לה בעיניים. במקום
לטיפות הספוג הרכות של קובי היו שתי מברשות איומות ועקיות
שקרצפו אותה משני צדדיה, והכאיבו לה נורא. ובסוף, כשזה היה
נגמר, אף אחד לא שרק לה ובטח שלא אמר לה שהיא יפה.
אבל החפושית לא התלוננה. היא ידעה שעמוק בתוך ליבו קובי עדיין
אוהב אותה. גם אם הוא כבר לא כ"כ מראה לה את זה.
השנתיים האחרונות היו הכי קשות בשביל החיפושית. לעתים קרובות
היה קובי כועס עליה כאשר התעייפה מהר מדי, או כאשר היתה צמאה
ושתתה יותר מידי דלק.
הכי גרוע היה המקרה בחודש שעבר, כשהחפושית הזקנה איבדה את
הכרתה באמצע צומת סואן במיוחד. נוצר פקק איום וקובי היה צריך
להזמין גרר שיחלץ את החפושית. כשחיכה לו, ספג לא מעט קללות
וצפירות משאר הנהגים.
זה היה הקש ששבר את גב הגמל, חשבה החפושית. טפשה שכמותי, אולי
אם הייתי קצת יותר מתאמצת, כל זה לא היה קורה וקובי לא היה
נאלץ למכור אותי.
כן, היא ידעה שזוהי דרכם האחרונה שלהם ביחד. היא ידעה זאת כבר
מאותו היום שהגרר הביא אותה למוסך.
המוסכניק עבד עליה שעות ארוכות. הוא שימן את כל החלקים שלה,
החליף לה את המצבר, ולבסוף, אחרי מאמצים רבים הצליח להחיות
אותה. מייד אחרי שהוא סיים את עבודתו, הוא ייעץ לקובי למכור
אותה. "אמנם לא תקבל בשבילה הרבה, אבל אפילו כמה מאות ביד שוות
יותר מהצרה הזאת על הראש!" הוא צחק.
מה גדול היה צערה של החפושית כאשר ראתה את קובי מהנהן לאות
הסכמה. מאותו היום היתה זאת רק שאלה של זמן עד שהיא תמכר,
והחיפושית הבינה את זה.
היום בבוקר, כשקובי הביט בחפושית במבט של
"אני-מצטער-אבל-אין-מה-לעשות!" היא ידעה שזהו-זה. היום היא
תגיע למגרש הגרוטאות, ונוסף לכל, היא זאת שצריכה לקחת את שניהם
לשם.
לא, היא לא התכוונה לעשות בעיות בדרך ולזייף איזה פנצ'ר. היא
ידעה שאין טעם.  חוץ מזה, היא לא רצתה שביום האחרון שלה עם
קובי הוא יאלץ לכעוס עליה. היא רצתה שהוא יזכור אותה כמכונית
טובה וממושמעת. היא ידעה, שאם הוא לא היה חייב הוא בחיים  לא
היה מוכר אותה, אבל למישהו כמו קובי מגיעה מכונית יפה וחדשה.
אני לא ראויה לקובי, חשבה. ובכלל, אני צריכה להיות אסירת תודה
שהוא סבל אותי במשך כ"כ הרבה זמן. מישהו אחר כבר מזמן היה
מחליף אותי באיזו פרארי חדשה.
כל הדרך עד עכשיו עברה בשקט החפושית אפילו לא נסתה להוריד את
המהירות. הרי אין טעם להשהות את  מה שבסוף יקרה ממילא.
רק כשהגיעו לאיילון נתקעו בפקק הנורא הזה. בעצם הוא לא כ"כ
נורא, חשבה החפושית. זה נותן לי עוד כמה דקות עם קובי. ואין לא
מה לכעוס עליי כי זה לא באשמתי.
אבל הנה, כבר הפקק משתחרר וכל המכוניוות מתחילות לזוז. הנהג
המעצבן הזה שהיה ליד קובי, סגר סוף סוף את החלון והפסיק לצעוק
עליו. גם קובי לחץ על הדוושה והחפושית החלה להתקדם לאט לאט.
עד מהרה הפקק השתחרר סופית, וכעבור רבע שעה קובי והחפושית כבר
הגיעו למגרש ענקי שמעליו התנוסס שלט צבעוני: "מגרש הגרוטאות של
שמעון".  ובאותיות קטנות למטה היה כתוב: "מכירה וקנייה של
מכוניות משומשות וחלקי חילוף".
קובי החנה את המכונית ויצא החוצה. גבר גדול עם כרס עגולה
שבצבצה מתחת לגופיתו, יצא לקראתם. קובי שיער שזה  שמעון.
"אה... אני קובי", הציג קובי את עצמו. "דברתי אתך בטלפון..."
שמעון גירד את ראשו, כאילו מנסה להיזכר. "כן, כן, נכון, עכשיו
אני נזכר. אבל בטלפון אמרת שהמצב שלה מצויין, ועכשיו כשאני
מסתכל עליה, היא לא נראית מי יודע מה!" אמר. החפושית ספגה את
העלבון בשקט ולא הוציאה הגה.
"לא לא, אל תתן למראה שלה להטעות אותך, אתה יכול לבדוק בעצמך,
המצב המכני שלה מצויין!". אם זה היה כך, שנינו לא היינו פה,
חשבה החפושית.
"תשמע, אין לי זמן מיותר לבזבז אני נותן לך על הגרוטאה הזאת
אלפיים".
ככה זה, חשבה בחפושית, בהתחלה, כשהיא יצאה מהמפעל היא היתה
מכונית. אחרי הביקור הראשון במוסך, כבר קראו לה אוטו, ולבסוף
ככה היא גומרת, בתור גרוטאה.
"אלפיים?!" קובי לא היה מרוצה מההצעה שלו. "היא היתה אצלי תשע
שנים, אתה יודע כמה השקעתי בה? רק לפני חודש החלפתי את
המצבר!"
"טוב, תשמע, כבר כשדיברתי אתך בטלפון מצאת חן בעיני, ואני רואה
שאתה בחור נחמד והכל ויודע להתמקח, אז אני נותן לך אלפיים חמש
מאות, אבל לא יותר!"
קובי שתק לכמה רגעים, העיף מבט בחפושית האדומה שלו, נאנח, ואמר
"בסדר". כך נחרץ גורלה של המכונית הראשונה שלו.
קובי לחץ את ידו של שמעון, וההוא, בידו השנייה, הוציא מכיסו
חפיסת שטרות, ודחף אותה לקובי ביד. "שתדע לך, שעשיתי לך עסקה
מצויינת! היא לא שווה שקל יותר!"
קובי לא אמר כלום, אלא רק הכניס את ערימת השטרות, בלי לספור,
לתוך ארנקו, הסתובב והתחיל לצעוד לכיוון היציאה מהמגרש.
תסתובב, קובי בבקשה, התחננה החפושית, רק עוד מבט אחד אחרון!
אבל קובי לא הסתובב. החפושית הבינה, שזה בגלל שהיה לו אפילו
עוד יותר קשה ממנה. היא תיארה לעצמה שעכשיו הוא בוכה. כן, והוא
לא מסתובב כי הוא לא רוצה שתראה את הדמעות שלו. החפושית הבינה,
ולא כעסה. היא רק המשיכה לבהות בגבו של קובי עד שנעלם מעבר
לפינה.