רגש עתיק צף ועולה בתוכי, לא הרגשתי אותו מציף אותי כבר שנים,
זה  מין סוג כזה של מודעות נדירה ששורטת אותי מתוך הקליפה  של
קהות החושים  שבה אני חיה.
רגש שמשרטט תעלות  דקות על עורי השברירי ומוסיף משו שכמעט
מהווה ניצוץ בעיניי, נותן לי תחושה קרירה שמישהו חי בתוכן.
הרגש הזה מעורר יחד איתו המון שאלות. גם עליי, גם  עליך, גם על
העולם, גם של הסרט שראיתי אתמול שריגש אותי עד דמעות.
זה מה שיפה ברגש הזה, הוא כופה עליך לענות על כל השאלות
שהתעלמת מהן עד עכשיו, כופה עליך את ההרגשה שעד עכשיו לא חיית,
שנרדמת, שצפית.
זה  מה שכואב ברגש הזה, הוא כופה עליך לענות על כל השאלות
שהתעלמת מהן עד עכשיו עד שהראש שלך יתמלא בכאבים חדים, סמל לזה
שאתה חי  ונושם והתעלות הדקיקות ייהפכו לחריצים של
כאב ששורט אותך ...לאט.
הוא כופה עליך לענות עליהן עד שהעיניים שלך- בסיטואציה הכי לא
מתאימה ייתמלאו בדמעות ותצטרך להסתיר אותן כי אתה אמור להיות
החזק.
הוא  צורח  בתוכך תוך שהוא קורע אותך לגזרים עד שתמצא את
התשובה ואז כשאתה מוצא אתה מגלה שהיא רק הייתה ההתחלה.
הוא צועק על זה שאתה צריך להסתיר את הדמעות, דבר שמוביל לשאלות
הרגילות של למה אתה כזה, למה אתה כל כך מקובע בדרכך השגויה- מה
המטרה שלך?
אם אין לך שום מטרה זה ייסחוט אותך, ייסחוט אותך מבפנים עד
שייכאב לך ותגיע למוצא האחרון של התקווה שבו אתה חייב להיאחז
במשהו, לא משנה מה, והטיפה הקרה הזאת שאותה אתה לופת
בידיים גרומות ומותשות- היא תהיה המטרה עד לפעם הבאה שתתעורר.
אתה מוכן לסבול כדי להפסיק את הכאב הזה שמחלחל בתוכך- אפילו
פיזית, אתה מוכן לחתוך את עצמך ולעזור לו מבחוץ אם זה רק ייתן
לך עוד תשובות.
והחריצים מתרחבים לשריטות.
ואז זה עוזב- אתה מודה לאלוהים, אתה מוכן לכרוע על ארבע ולנשק
את האדמה שזה עזב.
יש לך כיוון, אתה ממוקד, יודע מה אתה צריך יודע מה אתה רוצה,
אסרטיבי, החלטי, סופג מחמאות כמו טיפות קרירות של טל.
ואז זה חוזר. ואתה מודה לאלוהים- כי  לפני שזה בא הרגשת כך כך
מת, כל כך קפוא בתוך עצמך.
ועכשיו זה בא לפורר שוב את שכבת הדמה שהיא אתה.