אני יושב עם עט ודף ביד, וחושב על הדרך הטובה ביותר לספר לכם
על הערב שעבר עליי.
לא אוכל להגיד כי אירועי ערב שעבר היו לא שגרתיים, אך עדיין
עוברים עקצוצי התרגשות בגופי בעודי נזכר בחוויות אתמול. אנסה
להעביר אליכם את רגשותיי.

מצאתי את עצמי עומד שפוף בעומק שדה רחב ידיים. מפלס לעצמי
בידיי אשנב להצצה. בלעתי בשקיקה את המראה שלפניי, חסר יכולת
להתיק את מבטי מהמחזה, אשר בשבילו עמלתי כה קשה על מנת להקים
את התפאורה. עיניי כבר התחילו דומעות מהחום ומהבהייה, אך עדיין
לא העזתי לעצום את עיניי אף לרגע מפחד שאפסיד אפילו חלקיק קטן
ממה שמתרחש. יצאתי מהטרנס כאשר לפתע גל חום חזק שעט לכיווני
ואנס אותי לעצום את עיניי. ברגע בו עפעפיי נפגשו, מחשבות
התחילו מוצאות את דרכן לראשי. נזכרתי כי איני לבד בתחושת
ההתעלות ששוטפת אותי. תמונתו של לאון עלתה בראשי.

לאון ישב על הדשא. הפארק בו הוא החליט לארוב לטרפו הערב היה
חשוך. אך בשביל לאון זה לא היווה מגבלה, מבטו חדר את החשיכה
ללא מאמץ. הוא הפנה את מבטו כה וכה, מאמץ את עיניו, אך דבר לא
זז מסביבו, דממת מוות. הרעב פעם בו כאלה, והוא אך הספיק לבלוע
את רוקו וכבר פיו התמלא שוב. אוזנו קלטה רעש עמום מאחוריו, שיח
זע קצת. אך זו לא הייתה הרוח. לאון ישב עוד שניה או שתיים, עד
שנשמע רחש נוסף, ואז התחיל לפעול. במהירות לא אופיינית לו הוא
התרומם על רגליו ונעלם מאור הפנסים. מודע לכיוון הרוח, הוא צעד
בלי להשמיע רחש בין העצים הדוממים, מבטו קודח את העלטה מלפניו.
בזוית עינו הוא קלט תזוזה על הקרקע. בגמישות מדהימה הוא נשען
לגזע עץ קרוב, כך שיסתיר אותו מקורבנו. רחש רשרוש עלים נשמע
מאחוריי העץ, ואז יללה קצרה. לאון כבר הרגיש את חום גופו של
הטרף, הרגיש אותו מתפתל בין ידיו. בעיניו ניצת ניצוץ. דרכו עבר
גל אנרגיה עצום, מונע מהתרגשות הציד. הרחשים התקרבו יותר
ויותר. בזריזות מדהימה נעלמה ידו של לאון בכיס מכנסיו, ויצאה
אוחזת בפיסת דג טרי, אשר נקנה בצהרי אותו יום. ללא היסוס הוא
זרק את פיסת הדג מרחק קצר מגזע העץ. נשמע רחש של קפיצה
פתאומית, ואז קול של מספר צעדים קלים, אשר ארבע רגליים שחורות
השמיעו בצעדן על העלים. לאחר מספר רגעים נזרקה פיסת דג נוספת,
אבל הפעם מצידו השני של הגזע, בטווח ראייה מלאון. הצייד נשאר
ללא תזוזה, ורק עיניו פזלו לצד, תרות אחרי הקורבן. וזה לא איחר
לבוא. צללית נמוכה הופיעה בקרן שדה ראייתו של לאון, הולכת לעבר
פיסת המזון. לאון הבחין במאפייניו של החתול, גופו שחור ורק על
פניו מרוח כתם לבן. המחזה ריצה את לאון, החתול בהחלט יהווה
ארוחה דשנה. הדמות הקטנה פסעה עוד מספר צעדים, עד שכנראה
הרגישה שצופים בה. היא הפנתה את מבטה לכיוון העץ והבחינה
בלאון, אשר קפא על עומדו. החתול היסס, אך רק לרגע קל, מאחר
וריח הדג הטרי שטף את נחיריו. החתול המשיך במסלולו בצעדים
מהססים, בעודו זורק מבט מדי פעם לעבר הדמות המוזרה מאחוריו. אך
בהגיעו למזון שהושאר לו, התרכז כולו באכילה ולא שם ליבו לדמות
המתקרבת אליו. בסיימו ללעוס את הדג נפנה החתול פעם נוספת אל
הדמות האורבת, אשר נראה כי התקרבה בזמן סעודתו. את תשומת ליבו
של החתול משכה פיסת הדג שבידה של הדמות. הוא עמד מביט בה מספר
רגעים, ואז התחיל לפסוע לעברה. לאט לאט הוא קרב אל היד המושטת
והריח אותה, ואז הרים את עיניו ועיניו הירוקות הבוהקות הביטו
לתוך עיניים מדהימות בדמיונן לשלו. זה הדבר האחרון שאותו ראה
החתול, מאחר ולאון תפס אותו בעורפו ושבר את מפרקתו בתנועה אחת
מיומנת. לאון נעמד על רגליו, כאשר בידו הוא מחזיק חתול עסיסי
ללא רוח חיים, וסיפוק אדיר שטף אותו. הערב הוא ישבע.

גל החום עבר. פקחתי שוב את עיני. עדיין שררה דממה מסביב, אותה
הפרה מדי פעם זגוגית מתנפצת. התחיל להתחמם. לקחתי כמה צעדים
אחורה, בלי להוריד את מבטי מהנעשה ברחוב לפניי. פה ושם נדלקו
אורות בחלונות הבתים, ומהם הופיעו פרצופים נדהמים. ידעתי כי
ההמולה תתחיל בעוד מספר דקות, אך לא נתתי למחשבה זו לפגוע
בתענוג, ביודעי כי השיא עדיין לפניי. לפי קולות הפיצוצים הסקתי
כי האש כבר התחילה חודרת למעמקי הבית, מתפשטת בין החדרים והחלה
מלכחת את גרם המדרגות לקומה השנייה, מדרגה אחר מדרגה. ידעתי
שאם אעצום את עיניי האש עדיין תבער בדמיוני, אך עיניי נמשכו
מעצמן אל היופי והטוהר שבאש שלפניי. לא הייתי קיים באותו רגע.
הדבר היחיד שהיה קיים היה האש, ואני בערתי איתה. האש התחילה
להתעצם, וכך גם התחילו פעימות ליבי. ניחשתי שהאש כבר הגיעה אל
חוטי החשמל, ובקרוב לבטח תשיג את אספקת הגז. מסביב לבית כבר
התחילו להתרוצץ אנשים כה וכה, אך הם היו חסרי אונים מול האש
העצומה. צעקות התחילו להשמע ברחבי הרחוב, אך אני לא שמעתי
אותן, דבר לא היה קיים באותו רגע חוץ מהאש. ואז הגיע הרגע
המיוחל. האש סוף סוף מצאה את מקום מסתורה של אספקת הגז והחלה
ניזונה ממנה. פיצוץ אדיר התרחש, מנפץ את מה שנשאר מהזכוכיות
ומעיף שברי רהיטים בעוצמה אל מחוץ לבית. כנראה שלא חישבתי
נכונה את עוצמת הפיצוץ העתיד לבוא, ועקב כך הופלתי לרצפה מכח
ההדף. בשוכבי הרגשתי כיצד האדמה עצמה רועדת עקב הפיצוצים.
השיחים סגרו על הבית הבוער, ואני נשארתי רגע נוסף שכוב על
האדמה, מתנער מההלם. ויקטור צף ועלה אל מול עפעפיי הסגורים.

ויקטור זחל על גחונו, מנסה בכל יכולתו להשאר בתוך הצללים.
במרווח בין קירות הסימטה יכל ויקטור לראות מכונית עוברת מדי
פעם, חולפת תוך שבריר שנייה. דאגתו העיקרית הייתה להולכי רגל,
אשר יכולים להקלע לסמטה זו בפתאומיות. נראה לו שהוא שמע
פסיעות. אינסטינקטיבית הוא לפת את הסכין הצבאית שלמותניו ביד
ימין ודמם על מקומו. הוא הקשיב בתשומת לב, אך שום צעדים נוספים
לא נשמעו. הוא הרים את ראשו ליתר בטחון, ומשנוכח לדעת כי השטח
פנוי המשיך לזחול לאורך הגדר. הוא לא הקדיש תשומת לב רבה לדרך
בה הוא זחל, מאחר ואותה הוא הכיר בעיניים עצומות. במשך שבוע
ימים חזר לאותו מקום בכל ערב, על מנת להכין את השטח וללמוד
אותו בעל פה. הוא נתן מבט בוחן בבניין שמעבר לגדר, וסופק לדעת
כי האורות כבויים, בדיוק כמו שהוא תכנן. הוא זחל עוד כברת דרך
קצרה, עד שהגיע אל הפרצה בגדר, אותה יצר מבעוד מועד. ויקטור לא
אהב להשאיר דבר לגורל, הוא לא האמין בו. לאחר שעבר בזריזות
מבעד לפרצה, הוא שם את פעמיו לעבר קיר צדדי בבניין. הוא התכופף
מתחת לחלון מעוטר צבעים והוציא אלה, בה הוא חבט בחלון וניפץ
אותו לרסיסים. הוא הכניס את האלה חזרה לתיק ובמקומה הוציא פנס
ופחית ספריי. קפיצה אחת והוא נמצא בפנים. אור פנסו נפל על
ספסלים ריקים וספרי תנ"ך המונחים לפניהם. הוא צעד בין הספסלים
עד שהגיע אל הבימה המוגבהת, עליה הוא עלה ונעמד מאחוריי הדוכן.
ויקטור סקר במבטו את האולם שלפניו ועל פניו נוצרה העווית גועל.
הדוכן הועף בכח אל רגליי הבמה וכך גם כל הכסאות שעמדו על הבמה,
מותירים את הבמה ריקה וחשופה.
לרגע מבטו של ויקטור נח על קודש הקדושים, אך הוא לא השתהה שם
והמשיך את דרכו אל הבמה, מחפש את המקום המתאים, עד אשר ניכרה
על פניו ארשת סיפוק. הוא ניגש בצעד מדוד אל מרכז הבמה והחל
מסרטט ביד יציבה מחומש שטני. לאחר שהמחומש היה גמור, החל לבנות
מעגל מסביבו. עכשיו הציור היה גמור, חילול הקודש נעשה, נשארה
רק מחווה אחרונה. ויקטור הניח חמש נרות על המעגל, אחד על כל
קודקוד ואז נעמד במרכז המחומש. מסביבו היה שקט, אשר הופר רק על
ידי יללת הצופרים של מכונית כיבוי אש, אשר נסעה בבהילות ליעד
לא ברור. לאחר שזו נעלמה במרחק נותר ויקטור עומד במרכז המעגל,
כאשר מסביבו דממה מוחלטת ועיניו עצומות. הוא נישק ביראת כבוד
את הדמות שהשתלשלה על צוארו ואז מיהר להרים את תיקו ולצאת
מהבניין. נראה כי על אף כל אמצעי הזהירות שנקט שמע שכן או הולך
אורח את קול התנפצות הזכוכית והתקשר למשטרה. ויקטור עדיין יכל
לשמוע את יללת הסירנות כמה רחובות מאחוריו, בעוד על פניו הופיע
חיוך רחב. עכשיו הוא חבר רשמי בכת, הוא ידע, הוא עשה את זה.

הרגשתי כי כוחותיי חזרו אליי. הרמתי את עצמי מהאדמה וניערתי את
החול שדבק בידיי. שוב נגלה לפניי הבית הבוער, עכשיו ביתר שאת.
האש כבר הגיעה אל הקומה השניה, ואף הגג החל בוער בכמה מקומות.
יופיה של האש היה בל יתואר. הרמתי את המצלמה וצילמתי מספר
תמונות, אותן אני אצרף לאוסף שלי. אדם אשר לא לגמרי מתמצא
בעניין עוד עלול לחשוב שאני אוסף דברים מוזרים, אך אני מקווה
שאתם מבינים. הצצתי אל הרחוב מסביב לבית ונוכחתי לדעת כי המון
רב כבר נאסף במקום וכי משאית כיבוי האש הראשונה כבר הגיעה
למקום. ידעתי כי בקרוב מאוד המשטרה תופיע, הם תמיד מגיעים מספר
דקות לאחר מכבי האש. הרשיתי לעצמי להתענג על האש דקה נוספת
ואז, במבט פרידה אחרון, השארתי את האש מאחוריי ועשיתי דרכי
לאורך השדה.

מאוחר יותר באותו לילה נפגשנו אני ויקטור ולאון ליד התיאטרון.
ההצגה שלפנינו קיבלה ביקורות מצויינות ויועדה רק למביני עניין,
במילים אחרות - לאנשים תרבותיים בלבד. צפינו בהצגה ולאחריה
התיישבנו בבית קפה יוקרתי והתחלנו לדון בפרטי המחזה. על פי רוב
הסכמנו כי ההצגה הייתה ראויה לשבח, אך היה חסר בה דקויות
מסוימות. למשל, הבמאי לא טרח להדגיש את מערבולת הרגשות ששטפה
את השחקן הראשי באבדו את אשתו ובנו. התפאורה גם היא הייתה חסרה
מספר פריטים, אשר בלעדיהם רוח התקופה לא הייתה מורגשת עד הסוף.
לאחר הדיון במחזה גלשה השיחה אל אומנות ושירה, נושאים אהובים
עלינו עד מאוד.

וכך ישבנו והעברנו את הלילה בשיחה מרעננת, אנשים פשוטים שנהנים
מדברים פשוטים. אנשים תרבותיים לכל דבר.