אני זוכרת איך הכל התחיל.
טוב לא הכל.
אני זוכרת כמה שנים אח"כ.
מין כאלה תמונות שמהבהבות לי בראש.
איך הכל היה מוזר פעם.
איך הכל היה רע.
ריבים בלתי פוסקים, צעקות ועונשים.
אני לא זוכרת בדיוק על מה הכל היה.
אבל זה ממש לא משנה עכשיו.
ואז הכל התבהר בשניה הכל השתנה.
פתאום באת ואמרת שאת אוהבת אותי לא משנה מה
שאני לא אצליח לאכזב אותך לא חשוב מה אני אעשה.
ולא לקחתי את זה ברצינות, חשבתי שסתם נגעה בך רוח האלוהים או
משהו
אבל זה המשיך ונהיה רק טוב יותר.
כשאני מסתכלת אחורה זה נראה לי טיפשי כמה רבנו!
מהדהד לי המשפט הזה "אם לא היית הבת שלי"
איזו תקופה נוראית
אוי איזה בזבוז של שנים.
אני אוהבת אותך את יודעת?
לא כי אני חייבת!
כי אני רוצה!
כי זה עושה לי טוב!!!
אבל אני מפחדת.
מפחדת שאני אוהבת אותך כ"כ ופתאום תלכי לי.
אני לא אוכל להתמודד עם זה!
את מבינה?! או שלא... את לא יודעת כמה אני צריכה אותך!
אסור לך לעזוב אותי!!
אסור לך!
אף פעם!!!
אני לא אוכל להשאר פה לבד.
בבקשה לא.
יש לי כ"כ הרבה דברים להגיד לך,
אבל נעלמו לי המילים.
הן נעלמו בכל הדמעות
ואני יודעת שאין לי על מה לבכות כי הכל טוב עכשיו אין שום דבר
רע.
אבל אני חייבת להסתכל קדימה את מכירה אותי ככה אני.
אז בואי לא נריב יותר!
כי אין בי את הכוח לכעוס עלייך!
את הדבר הכי חשוב לי בעולם.
אני רוצה שתמיד יהיה טוב ומצחיק ויפה.
אבל יש לי רק שאלה אחת:
אממממ...
זה יפריע לך אם אני אוהב אותך לנצח? |
