4 באוגוסט, 2003- געגוע שהחל טרם זמנו
והנה שוב
האושר הזה נגמר
מהר
כמו שהוא התחיל
והכאב הזה
מתחיל
מוקדם
כמו שהאושר נפסק
והם תמיד אמרו
"לכל דבר טוב
יש סוף"
רק לא חשבתי
שהוא יהיה עכשיו
ולא חשבתי
שאדרוך בתוכו
בהכרה
ולא חשבתי שדווקא אתה
תכאיב לי
כמו זמן.
הקיץ הזה
כל כך
כל כך
קר
ורק אתה
ידעת לכסות
ועכשיו
אתה מקלף מעליי
את כל הטלאים
עם החיוך הזה
שזורק לי גפרורים
לאיפה
שהכל קופא.
וזה תמיד אתה
ואני
כמו בובת סמרטוטים
מוטלת על החוף
מנגנת כינור שני
לאנחות בלתי הומניות
ואין לי לאן לברוח
כי אתה היית אמור להיות
הדרך שלי החוצה
ואין לי איך
להגיע הביתה
כי חמש בבוקר
יום שבת
והאנשים עוברים
והאנשים מסתכלים
ואני
כמו בובת סמרטוטים
מוטלת על החוף
ואתה הוא זה
שראשו נחבט
בסלעים המצחינים מטחב
ואני היא זו
שלבה נחבט
בכל דפנות
הכלוב
והדגים
מריחים כמו ריקבון
והם קופצים
מתוך המים
גם הם איבדו הכל
והמלח הזה
הוא פשוט הרבה דמעות
והחול הזה
נכנס לכל חור
וחור
וחור
ואתה
נחבט בי
וזה מרגיש
כמו פרידה
ופרידה
לא מרגישה
כמו מים.
השעון מתקתק
עוד דקה של בכי
זה כאילו לא נפסק
כמו רצון
כבר הפסקתי לספור
העט שלי עייף כבר מלחרוט
קו
ועוד קו
סוגר יותר מדי חמשות
ואני אמרתי
שאני אוהבת אותך
ואתה צחקת
כי אני לא יכולה
ובשבילך
אתה אולי צדקת
אבל בשבילי
אלף דמעות לא טועות.
גם השירים הפשוטים
שעוברים ליד האוזן
נעצרים להנהן לרגע
ולפרוט על כמה נימים נסתרים
גם התווים הקטנים
מתעצמים לסימפוניה של מסרים סמויים
כשאתה רחוק
אתה שר לי
כמו פעם.
כשאתה מחבק אותי
זה לא מרגיש שלם
אבל כשאני במקום אחר
אני הכי הכי רוצה
שתגרום לי להרגיש קצת מפורקת.
ואולי
מקרוב אתה רחוק
מלהיות מושלם
אבל מרחוק
אתה מאוד מאוד קרוב
ולהגיד
שאתה שלי
קירב אליי
עוד עב
ועכשיו
הגיע הזמן
להתיר את כל העננים
לפחות הם
מתגעגעים הביתה
להם תמיד יהיו שמים
לחזור אליהם.
לזקנים
שיושבים על ספסל
באמצע הקרנבל
וצופים בילדים
שרצים עם שערות סבתא
וקוראים לזה צמר גפן
אין טינה
לשמור
הם עוד מעט הולכים
אחר כך כלום כבר לא ישנה
ואני
בת שבע עשרה
והורוד שלי הוא עוד
צמר גפן
היה מתוק
וכשסיימתי
את שערות הסבתא היחידות
שהיו לי
והקרנבל נסגר בעשר
גם לי לא הייתה טינה
אבל לי
הכל עוד משנה.
ואני
רוצה להישאר
כמו עיתון של שלשום
על השולחן במטבח שלך
שאולי תעבור
ותמצא כתבה
שבכל זאת עוד לא ראית
וכמו לא אקטואליה
כמעט ושכחת
אבל היא חוזרת על עצמה
כמו פזמון עצוב
כמו הסטוריה.
החיוך שלך
כמו הדברים הנדירים
משעמם לפתע
כשהוא שלך
ובמוזיאון
כשאתה מסתכל
אבל אף פעם לא נוגע
אתה מבין שהעסקה
לעולם לא השתלמה
חיוכים
שמחלקים לכולם
הם החיוכים הכי עצובים.
אני רוצה להסתכל עליך
ולבכות
לאט
שתזכור אותי ככה
ושתרצה
נורא
להרוג את השקט
הרטוב הזה
תרצה
שאני
אגיד משהו
אבל לי
כבר לא נשאר
כוח
לדבר-
תשושה
אשיר לך
בשקט
את שירת הברבור שלי.
ההוא
שראיתי פעם
והיה לי החושך
הנפלא מכולם
ורקד איתי
כמו תוגה
נשאר לגמוע
עוד מספר סיבובי
ערגה
להיות נוגה
זה לרקוד
בלי מנגינה.
ומדי פעם
בפעם
אני אזדקף במיטה
כי לא חשבתי על זה
שעליו רציתי לחשוב
חשבתי עליך
וזה כבר לא עושה לי טוב
לפני שבא החורף
ישנתי.
ליצן
שמתחבא
מאחורי כל כך הרבה
ולובש
חליפות
כל כך זוהרות
ובייחוד
כשהוא מחייך
כל כך הרבה
חייב להיות עצוב
כמו הפילים
והרוכבים
שלוחשים לסוסים
והג'ירפות
שנותנות לראש לצנוח
לצנוח
קצת
והגורילות
שרוצות לפעמים
להיות רכות
והזברות
שמתקפלות אל עיגולים
קטנים
בפינה
הקרנבל
עזב את העיר
אין אוהלי קרקס. | 