לכל ילדי החורף שביניכם
השקט מחריש אוזניים. היא בולעת את הרוק שהצטבר לה בחלל הפה
ומתרוממת מהמיטה שלו. מטושטשת. מנסה למרכז את המבט על נקודה
אחת, כדי שהחדר שלו יפסיק להסתובב סביבה. מכסה את עצמה בשמיכה
תוך כדי שהיא גוזלת אותה ממנו. מדליקה סיגריה. מעשנת. מה שהוא
שונא ושהיא אוהבת. אין לו בחדר מאפרה וממילא הוא אומר שהיא
מעשנת יותר מדי. מאפרת דרך החלון אל הכביש הרטוב. אולי הגשם
יעשה לה טוב. גשם תמיד עושה לה טוב. אחרי שניה הוא קם. מתלבש.
סוקר אותה במבט בעלותי. היא שותקת. היא תמיד שותקת. שואל אם בא
לה לחזור למיטה, "לחמם אותו". היא נדה בראשה והוא מתעצבן ויוצא
לשירותים. משחק את הלא אכפתי. חושב שחבל שאצלה זה לא משחק.
היא קוראת את אחד מהספרים של חנוך לוין שמפוזרים אצלו בחדר.
הוא חוזר. מתחיל ללטף אותה. להפשיט כבר לא צריך. גומר. היא
עדיין קוראת.
מתעייף. נגוז. נרדם.
קם. מתהלך. מסתכל. מתכעס. צועק. יוצא. חוזר. צועק. מתיישב.
מלטף שיער לא שלו.
שותקת. שוב.
מנסה לחבק אותה, היא נרתעת. עכשיו הוא יודע בוודאות שמשהו קרה.
ויודע שזה יהיה חסר תועלת לשאול. היא במילא לא תענה.
הוא מתבונן בה. מודה בפני עצמו שהיא מדהימה. ומטומטמת. למרות
שכבר הרבה זמן הוא חושב שהיא רק משחקת אותה כזאת.
הפלאפון שלו מצלצל. החברה שלו. שוב. ושוב הוא לא עונה. למרות
שהוא יודע שזה לא יפריע לה. ומאד יפריע לחברה שלו.
זבוב טס ביניהם. מיודע לכך שנכנס לתסבוכת, הוא עוצר לרגע על
השולחן. מכיוון ששניהם שותקים, הוא ממשיך בדרכו.
הוא מעביר לה אצבע על הפנים. היא קפואה. תמיד קפואה. מלכת קרח
מזדיינת.
היא מסתובבת לעברו. מביטה בו בחצי החיוך ששמור אצלה לאירועים
מיוחדים.
הוא מסתכל לה בעיניים ולא רואה כלום. היא מעדיפה לא להסתכל,
מפחדת ממה שוודאי תמצא שם. מתוסכל, הוא סובב סביבה. "נעמוש,
ככה אי אפשר להמשיך". אחרי שסיים - משתתק ונשכב. והיא מנסה
לבכות. לא הולך לה. צוחקת במקום זה. מה שרק מרגיז אותו עוד
יותר. צועק שהוא לא יודע מה מצא בה חוץ מהסקס, שהוא באמת
מוצלח, ושכנראה נובע מכמויות הגברים שבילתה עמם את לילותיה.
היא לא נעלבת. אי אפשר לשנות את מה שכבר קרה. קורא לה חסרת
רגשות. קוראת לו אידיוט. בשקט, כמו תמיד. המילה מתפסלת בשפתיים
המושלמות שלה. אבל הוא עדיין שומע את הלחישה. מזכיר לה שהיא
הקטנה מבין שניהם ושהוא יודע מספיק דברים שהיא לא. אחר כך שוכב
איתה שוב. נרגש מהתפרצות הזעם, אבל מרגיש שהיא לא שם. שהוא
דופק גוף שבקושי קיים ושוב הוא נרדם. כואב לה. למטה. יותר מדי
יובש. היא לא בוכה. באופק נגלה קו המים והיא מביטה בו בתימהון.
יפה כמו בחלומות. ים שאפשר לטבוע בו. היופי מסנוור לה את
העיניים. היא מדליקה עוד סיגריה. האחרונה בקופסא.
שוקלת להעיר אותו כדי שיראה. אבל מעדיפה להיות לבדה. לשתוק.
היא אוהבת שתיקות, כי רק ככה היא יכולה לשמוע את עצמה חושבת.
היא אוהבת שתיקות, כי אז אנשים נוטים לדמיין את התשובות שלה
לבד. היא אוהבת שתיקות, כי בעיניה הן אומרות הרבה יותר
ממילים.
הריח שלו נמצא על הידיים שלה. על כל כולה. היא לא מרגישה.
עוצמת את העיניים ומתמסרת לרוח.
יום אחד יבוא גל גדול בים הכחול הזה שהיא כל כך אוהבת וישטוף
אותה.
רחוק רחוק מכאן. |