ה- 5 באוקטובר, 1945
לפני חודשים ספורים בלבד הסתיימה מלחמת העולם השנייה, המלחמה
כה חסרת התכלית. אינני יודע אם לשמוח או לבכות. לפתע ניתקתי
מ"שגרת" המלחמה אל מציאות חדשה-ישנה. מציאות של עולם שתמיד היה
קרוב אלי אך גם רחוק כל כך.
לעתים נדמה לי כי במשך שש השנים האחרונות חייתי בעולם מקביל
אשר המציאות בו התעוותה לגמרי ושינתה צורתה. אינני מאמין שככה
סתם, בן רגע, סדרי עולם ישתנו! האם באמת כבר לא צריך לדאוג שמא
עולם מקביל ומעוות יצוץ מתישהו ואני אלכד בתוכו?

ה- 7 באוקטובר, 1945
במהלך המלחמה ניסיתי כמה שיותר להתבודד ולהתרחק. לא רציתי
להיות חלק מהם - חלק מאותם האנשים שנלקחו בשבי המכונה הגדולה
והמשומנת שמטרתה היחידה הייתה להרוס, להשמיד, להשחית.
אותי "הם" לא הצליחו לתפוס. אמנם נשביתי בגופי אך רוחי הייתה
תמיד במקום אחר, במציאות אחרת בה אף יד אדם לא הצליחה לגעת.

ה- 15 באוקטובר, 1945
המלחמה הסתיימה והנה אני שוב כאן- בעיר הולדתי, בה גדלתי
וחונכתי. בעודי משוטט ברחובות העיר אני חולף על פני חלון ראווה
של חנות ספרים. במרכז החלון "מציץ" בגאווה ספר בשם
"האידיאולגיה הנאצית".
כמה נורא... גרמניה נוצחה במלחמה אך האידיאולוגיה הנאצית עדיין
נושמת. אינני מסוגל להישאר ברחוב הזה, בעיר הזו אף לא רגע
נוסף! אני מוכרח לעזוב.

ה- 23 באוקטובר, 1945
אני פוסע במהירות לעבר תחנת הרכבת שבקצה העיר. גשם שוטף מתחיל
לרדת, מנסה לכסות ולטשטש את עקבותיי, את הרמז האחרון לנוכחותי
במקום הארור הזה. עיניים ננעצות בי- מגפיים מצוחצחים ושחורים
משחור צועדות לעבר התחנה.
אני רוכש כרטיס נסיעה ליעד הרחוק ביותר אליו הרכבת נוסעת-
כרטיס לכיוון אחד ללא אפשרות חזרה. ממש לא מעניין אותי לאן
אגיע.

אני עולה בזריזות לרכבת ללא מטען. "למזלי" אני חולק את התא עם
שלושה חיילים מהמשטרה הגרמנית. לאחר שאני מחייך אליהם באילוץ
פונה אלי אחד החיילים : "סלח לי, אני לא מכיר אותך מאיזשהו
מקום? לא עבדנו פעם יחד?" -אהמ... כן, אך זה היה מזמן...

החייל שאת שמו כבר הספקתי לשכוח ממשיך לדבר אך אני אינני מקשיב
לו עוד. אני מפנה את מבטי לעבר חלון הרכבת, נשבה בנופים
המדהימים הנראים כמו עולם אחר. שדרות העצים הירוקים שלצידי
המסילה חולפות על פנינו במהירות, עץ אחר עץ, שורה אחר שורה,
בתהלוכה בלתי פוסקת.

ריח החופש עולה באפי. דאגותיי ופחדיי מתפוגגים ונעלמים. סבלתי
כל כך מהעולם אותו אני עוזב אך פני מופנים כעת קדימה לעבר עולם
טוב יותר. כמו ציפור בכלוב הייתי וכעת אני עף לחופשי.

כרטיסן הרכבת צץ לפתע וקוטע את מחשבותיי. אני מציג לו את כרטיס
הנסיעה ואת תעודת החייל הגרמני שלי. בעודו ממשיך בדרכו  אני שב
להתבונן בשקיקה במציאות אחרת מבעד לחלון.