היום התחיל רגיל, העסקים זורמים החוצה ופנימה. דברים שיצאים
דברים שנכנסים. גלים שעולים ונשברים, אחת שעוברת מול, זוג
שמתנשק מאחוריך ואחד שמשחק עם הכלבה שלו. זה הקיץ, כולם
משתגעים, אבל בבית המשוגעים של המדינה אי אפשר לקרוא ל-גנבה
מחלה. בין שורות הפסים, ישבנו על החוף חמישיה של אנשים. היינו
קבוצה טיפוסית, כל אחד והפוזה, כל אחד והמצב שלו. לרגעים
בודדים הכל היה שקט, רגוע, אבל לא ביום שהסוף שבוע מתחיל,
ב-יום חמישי  ונגמר ביום ראשון.

זה התחיל שביום חמישי, היינו עושים סבב טלפונים... האחרון
שמתעורר בא עם הרכב, אם אין לו רכב אז הוא מזמין את כולנו
למשחק סנוקר בלילה אצל אלי. באותו יום עבדתי, וזה קרה כי לא
היה משהו אחר לעשות. נפלתי על משהו כיפי, והכסף אפילו היה
מכובד. בצהרים כבר הפסקתי לעבוד, בשעה 5 אחר-הצהרים כבר הספקתי
לשבת ולחכות לשקיעה. ישבתי מול הכחול, מעורער במחשבותי לאלתר.
בכיס הימני הייתה מצית, בכיס השמאלי היה... רגע... אני לא מוצא
אותו..."שיט איפה שמתי את זה !?!" ( אני לוחש לעצמי ). נועל
כפכפים, לובש חצי פנים חמוצות, לוקח מפתחות ופונה אחורה -
לבדוק באוטו אם הוא נשאר, נפל, נאבד אולי באוטו? המכונית חכתה
בפינה על המדרכה, פקח הספיק להיות מספיק פיקח כדי לפקוח על
תרחיש שיש מכונית חונה על המדרכה, לכן לכן וזו לאחר מחשבה
מעמיקה. החליט להודיע לי, שהוא חולק על דעתי, ודעתי זו הייתה,
כי לחנות על המדרכה זה בסדר כאשר אין חניה. החמוד השאיר לי פתק
עם כמה מספרים וכתובת לתשלום.

זניח וללא דעה קדומה, מצאתי את האבדה. ניצני אושר החזירו בי
התקווה כי עוד אספיק להנות מ שקיעה וגם אווירה. מצוייד במצית
בצד אחד של המכנס וב... רגע עוברת לה אחת, שאת עיניי משכה. זה
אופיני וזה בריא, אבל עכשיו הגיע השעה לשקיעה ואווירה. על החוף
יושב, הדלקתי את האוירה והשמש מתפקדת כאחת ששוקעת לה ככה
כהרגלה. שקוע בדיעבד ביום שעבר, מנסה לתאר מה יהיה מחר כאשר
הסוף-שבוע יתפוס תאוצה, מנסה לבחור בין סביבה למסיבה.  יום
חמישי ורגוע בינתים, החיים זורמים.

כאן עצר היום, כאן הכל התהפך. כאן נשכבתי על היבשה, משהו זרק
לי את העוגן מהאוניה.  הראש נכנס לכוכב אחר, עצר, דמם.  מבפנים
זה היה יפיפה, מבחוץ אנשים ראו שהאדם שוכב על החול ומחייך. אבל
בבית משוגעים של המדינה איש לא ינסה לעזור לך לצאת מעצמך, הם
פשוט ממשיכים בשלהם ומקווים לטוב. הרבה זמן לא שכבתי ככה על
הגב, נגנב מכל האווירה שנספגת אצלי בראש. לאחר שכל הגוף ספג
חול ים לח וגם יבש. הראש החליט להתעורר מהאשליה ולהפעיל מיצי
קיבה. רעב, רעב פגש בבטני הולך בטל ללא תעסוקה מחפש תזונה
נוזלית לפה ומוצקת לבליסה.  קם הפוך, מעורער במחשבתו, הולך לי
ישר ומנסה לא לסטות שמאלה או ימינה. על החוף ישנם מקומות רבים,
לרוב הם יקרים ופקיעים לך את המחירים אל על - אפילו בפשוטים
שבפשוטים. ארטיק קרח ב - 8 שקל, או מים מנירלים קרים ב 10
שקלים לבקבוק קטן. אבל לי יש טרוף חדש למשקה, סודה קרה.
בחודשיים האחרונים נטרפה דעתי על סודה קרה, כל הזמן אני שותה
סודה קרה...ואם יש נענע וקצת לימון מעובבים בעסק של הכוס, אז
בכלל יש גיוון בחוויה של הפה. סודה קרה ( רצוי ללא קרח ) ,
נענע ולמון(lemon חשוב לציין ). על העסק הראשון שאני נופל, אני
מתרווח בנוחיות ומזמין את החוויה של הסודה. המלצרית שאלה אם גם
יש רצון לאוכל של ממש, יצאתי בנימוס וביקשתי רק סודה על-פי
המרשם - סודה ללא קרח, נענע ולמון, בבקשה.
היא הביטה בי במבט מוזר, אבל היא יודעת שהיא עובדת בבית
משוגעים של המדינה, כל אחד והטרוף שלו. אני אפילו בטוח שגם לה
לא חסר אחרת היא  לא הייתה עובדת פה, על-פיו של המשפט - גם
רופאים נעשים חולים במחלות של המטופל.

אחת שישבה לה ממש ממול, קלטה את העניין. אני לא יודע מה הבעיה
שלה, אבל אני הפסקתי לשאול שאלות כאלו מזמן. היא נגשה לשולחן
ופתחה בשיחה. אני לא יותר מידי מדבר עם אנשים כ-כלל, אבל היא
הייתה שווה חריגה מחוקים. להיות אדם גמיש עם עצמך זה לא רק
אופי זה גם תכונה נדרשת להישרדות.
היא פתחה את השיחה עם לבקש סיגריה, אבל ביקשה מהאדם הלא נכון.
אני ציינתי שלעשן זו אופציה של מזל, ותלוי מה. כל כך אופייני
לי להגיד משפט כזה במצבי שיחה. כאן היא התישבה וכבר שכחה שהיא
צריכה לעקל עוד סיגריה, אולם אני הייתי מנומס כלל התנהגות
ראשוני עם גברת מעשנת - הלכתי לדוג לה נוחיות. העיקרון פשוט (
אך מטוקטק לעניין ומוכח )  , להשאיר בחורה ברקע זה לדאוג שיהיה
לה נוח. גם אני עישנתי פעם סיגריה ולא פעם אחת, גם לא לשבועיים
וחצי בשביל להגיד שהיה לי תקופה. מציאת סיגריה הייתה,
ג'לטמניות ומעלה, היא נשארה.

לא שמתי לב שהשעה הייתה כבר חושך, ועמוק בתוך האפלה - הגענו
למכונית שלי יחד. היא נכנסה, כדרך טבע... אני זורם עם החיים.
בדרך דיברנו על משמעויות שגם זרמתי איתן, לרגע הגמשתי את עצמי
עד הסוף. אבל הנסיעה קטעה את הכל כאשר הגענו לפתח של הבית.
מכאן באיטיות מלטפת, ומתפתל זה התפתח לתחושה.

אני הצעתי עוד קצת אווירה, בשביל לעדן את כל המשמעויות
והתהיות, כל הקונפלקטים וכל הדילמות של החיים. שלא יהיו ספקות,
שהכל יקבל קצב אחיד ושלם. היא הבינה את התכנון מהתחלה, אחרת
היא לא הייתה נגררת. גם לאחר מחשבה מעמיקה, אישה לפעמים מדהימה
אותי בכל פעם מחדש, באופן התכנון והזרימה שלה. כלומר היא תגיד
שהיא תכננה את זה מהתחלה, אבל היא לעולם לא תודה שזה הכל היה
גורל וחלק של התגלגלות פשוטה. בעצם לאזן את המשפט הקודם, אני
אגיד שיש ויש נשים, אבל יש רוב זועף בימינו שלא יתן לעצמן
להודות במסתבר, מתגלגל, בזורם בכיף. לפעמים זה הופך את זה
למוזר וקצת ממוסחר, אבל אני יכול גם להתגמש ובטח בשביל קצת
לגשש, למשש ולחרבש איזה קטע.

סקס הפך לאחרונה לממוחשב, ואנשים תהוים לאן עוד זה יגיע. אנחנו
נעשה מתימטיקה לפני חדירה ואת הזווית של הכניסה נעשה לה מצגת
כדי שלא יהיו פה פספוסים לא נעימים בחשיבה. אבסורד עד כמה שזה
נשמע, באותו רגע הכל זה עלה לי לראש.  עמוק כפי שזה ישמע,
הגעתי למסקנה ומולי יושבת גברת מעשנת, שלא עולה יותר מידי
לטעמי ולא עושה יותר מידי לטועלת ההסכמה. היא מדברת ומדברת
והכל בראש שלי מתרכז באופן של הפילוסופיה. את מה שארזתי בתוך
נייר כל כך יפה נגמר, והיין קצת התחמם.  אז העזתי קצת להרגיע
במגע. כאילו נשאר משהו אחר לעשות...

הכל פתאום שינה תאורה, צבע, ריח, תחושה אחרת... והזמן השאיר
חותם מדהים של זרימה. היא חשפה בפני עוד זויות, עוד ציורי גוף
שרק אם זוכים בה-כל ה-הכל רואים, אז הבנתי את הרעיון...את הרמז
שהיה, עכשיו זה כבר לא יהיה כפי שזה היה. שלפנו על המיטה עוד
שאכטה ( ככה זה היה ), לא התביישנו לעשות עוד מגע אחד(עליה,
מאחוריה, עלי, מהצד, מהצד השני וכיוצא בזה... בדיוק כמו שהיה
בפעם הראשונה רק זוהר יותר), אז ירד לי האסימון של המצב שבו
אני תקוע (וגם תוקע).
בת כמה היא בכלל? תהיתי, אם כל העסק פה חוקי.

חוקי הוא לא היה בהחלט, לעזוב את העניין שהאווירה הייתה גובלת
גם ככה בפשיעה. אבל לעזאזל היא ממש ילדה. כל כך מרוכז בעצמי
והשכבתי ילדה, בת כמה היא כבר יכולה להיות 17, 18? איזה סרט
רע, אני לא כזה באמת שלא. למרות שלא רע כאן איתה על המיטה,
להיות אדם גמיש עם עצמך זה לא רק אופי זה גם תכונה נדרשת
להישרדות, וגם היא מבינה את הקטע עם הסודה.

כאשר היא עזבה את החדר, היא ביקשה ממני ללוות אותה לתחנת
אוטובוס הקרובה וקצת כסף לנסיעה. עשיר אף פעם לא הייתי, אבל
באותו יום גמישות הפכה לצד חזק אצלי ( שדועכת ונגמרת לעט עתה).
על האוטובוס היא עלתה, ונפרדה יפה, כמו גדולה.  

היום התחיל כרגיל, העסקים זורמים החוצה ופנימה. דברים שיצאים
דברים שנכנסים. אחת שעוברת ממול, אוטובוסים של שישי בבוקר,
מוספים של עיתון שבת נחטפים מהמכולת של השכונה, קניות של כניסת
שבת ואני מצאתי את עצמי הולך ברחוב. בין כל השורות של העולם,
משקיף על הבתים של הרחוב, מנסה לא לאבד את המחשבה הזו שצצה
בראשי.  אז זה בא... בעצם  זה אבד לי... אבל זה בסדר שאני אדם
גמיש, וגם אם זה לעת-עתה העניין של גמישות יתרה.

חזרתי הביתה, פתחתי מסך המחשב... גירדתי קצת בראש מזגתי קצת
סודה נענע למון. תהיתי מול הקיר, ושום דבר לא יצא. היו קצת
שאריות מהלילה, קצת כלים לעשות במטבח וכביסה של שישי בצהרים,
בשביל שיהיה מה ללבוש בלילה. בחרתי דיסק טוב לאוירה, התחלתי
לעמול וסיימתי - אחרי הכל זה יותר טוב מלעשות מה שגם ככה
התחלתי לעסוק בו תחילה. אחר כך קבלתי טלפון, אספתי את כולם,
וככה פתחנו את הלילה... ומן הסתם גם אם לא זוכרים המון, הוא
נגמר ביום ראשון.

מוקדש לאחד המקומות האוהבים עלי בזמן האחרון - והוא ה-ים...
שפתח אצלי התאהבות מחודשת.