זה רק אני ואתה עכשיו צעק קיז'יגורו הערום לקיר. רק אני ואתה.
אל תפחד. ממה אתה מפחד. אגרוף. עוד אחד. קיז'יגורו כבר לא
מרגיש את הכאב. גם הקיר לא. מדי פעם נופל רסיס צבע, לא יותר.
הקיר סופג הכל. כל מנת תסכול שקיז'יגורו משחרר. תנועה שמתחילה
מכתפו, מפעילה את שריריו השחוקים, האמה, האצבעות שמתקפלות. בבת
אחת. בעוצמה. אתה חושב שאני מפחד ממך. הוא זורק כוס זכוכית על
הקיר. הכוס מתנפצת על הקיר למאות רסיסים קטנים ויפים.
קיז'יגורו דורך עליהם. לא אכפת לו. הוא נרדם. שעון על הקיר,
זכוכיות נתקעות בכל החלק התחתון של גופו. הקיר דומע בשקט.
איך קיז'יגורו הגיע למצב הזה. היו תקופות שהוא חשב על זה. שהוא
חכך בדעתו, חיפש את הנקודה הזאת. חלקיק הזמן הזה, שבו הכל החל
להתפרק. האם זה היה כאשר דניאלה הפילה את המחבת הלוהטת, לצעקות
הרצפה. אולי כשהוא עצמו הלך יחף על שביל אספלט לוהט, צורב את
כפות רגליו. או שבכלל זה אירע בזמן משחק שש-בש עם שלמה
מהמכולת. שלמה זרק את הקוביות, בליווי כל הגינונים הקבועים
שלו. עצימת העיניים, נישוק הקוביות. הוא משוגע חשב קיז'יגורו.
הוא משוגע. קיז'יגורו משוגע. חמש שלוש. שחק. למה לא סגרת בית
קיז'יגורו שאל. למה אתה לא עונה לי שלמה. תענה לי. אבל שלמה לא
שמע מילה ממה שקיז'יגורו אמר. קיז'יגורו לא הוציא הגה מפיו.
עוד לגימה מכוסית מלאה בנוזל שחור. היא מתקפלת, מצטמקת למגע
שפתיו היבשות של שלמה. הקוביות מפחדות. איך אתם לא רואים את
זה. קיז'יגורו לקח את הקוביות, באותם שרירים ממש אותם יפעיל
באגרופיו. זרק אותן הרחק לעבר הכביש. רוצו צעק קיז'יגורו בקול
גדול. אבל איש לא שמע. שלמה צעק עליו תעוף מפה ואל תחזור.
קיז'יגורו לא חזר. גם הקוביות לא.
התקרה הסתכלה על קיז'יגורו במבט לא קיים. שלום קיז'יגורו אמר
לה, מחזיר מבט. גם את לא עונה לי, הה. את סתם כמו כל אחד אחר.
כמו הכרית והמנורה. כמו הוילון. (שבעותה עת כבר היה קרוע
לחתיכות כתוצאה מזה שלא הקשיב לתחינות קיז'יגורו שרק יקשיב לו
רגע) כל מה שאני עשיתי לך וזה מה שאת מחזירה לי. מילה. רק
תגידי לי משהו. אני יודע שאני לא משוגע. תגידי לי משהו. רק
מילה אחת. אני אעשה כל מה שתרצי. מילה. הברה. קיז'יגורו התחנן.
אני לא משוגע. לא משוגע. אבל התקרה לא ענתה. רק נשארה יציבה
מעל לראשו. לו ידעה כמה סבל, בודאי היתה מדברת.
הארון כבר שמע את הסיפור הזה פעמים רבות. אבל לא הפריע לו
לשמוע אותו פעם נוספת. הוא הרי לא הבין אותו בכל מקרה. הוא לא
שמע אותו. אז זה הולך ככה קיז'יגורו אמר בחיוך רחב והסיט עיניו
אל ידית  הארון. כאילו שבינתה גדולה יותר מזו של המגירה השניה
מלמטה. הכל התחיל כשהייתי ילד קטן. אולי בן ארבע. לא לא, חמש
(ואם הארון היה יכול לצחוק, הוא לבטח היה עושה זאת בקול גדול,
שכן קיז'יגורו חזר על המשפט הזה באותו טון בדיוק בכל פעם).
בגיל חמש אחותי התחתנה עם שימי לופסקו (העובדה היא שלקיז'יגורו
לא היתה כלל אחות). השימי לופסקו הזה לא היה בחור נחמד בכלל,
אתה מבין. הוא תמיד הרביץ לאחותי. אחותי היקרה, המתוקה. הוא
היה מרביץ לה, ככה, ולא הפסיק. עוד ועוד ועוד. ואחותי. אחותי
לא פצתה פה. אתה מבין, ארון יקיר שלי. מה הייתי יכול לעשות.
כאב לה. לאחותי המתוקה. כל כך יפה. כתמים כחולים לא הלמו אותה.
אז פעם אחת, שימי לופסקו, הוא לקח אותה לאקפולקו פעם אחת,
ואחותי לא חזרה. נטע קראו לה. שאלתי את שימי לופסקו איפה נטע,
אבל הוא לא ענה. רק נתן לי שתי סטירות ואמר שהיא הלכה ממני,
הפוסטמה. מה זה פוסטמה שימי. שתוק. אז שתקתי. שנה, שבעה חודשים
וחמישה ימים שתקתי. גם שרציתי לצרוח על שימי לופסקו, שתקתי. גם
שרציתי לבכות כי התגעגתי לאחותי, שתקתי. אפילו אמא באה פעם אחת
לבקר אותי, כי שימי לופסקו ביקש ממנה, אבל שתקתי. הוא אמר לי
לשתוק. ואז הוא מת, שימי לופסקו. תאונת דרכים, ככה אמרו לי.
אבל ידעתי שזה לא נכון. וזהו, כששימי לופסקו מת, הפסקתי לשתוק.
נסעתי לאקפולקו, לחפש אחרי אחותי. נטע המתוקה והקטנה. נכנסתי
לאיזה מלון ואמרתי לאישה בכניסה שתביא לי חדר. לכמה זמן. לא
יודע. תשאירי פתוח. אוקיי אדוני. החדר היה קטן. מחניק. עם כל
נשימה הרגשתי שאלפי גרגרי אבק צורבים לי בגרון. יצאתי משם.
שאלתי בקבלה אם הם ראו את נטע. הם לא. אז יצאתי משם והלכתי.
הגעתי לאיזה באר. תן לי בירה. איך אני אמור לפתוח את זה,
אדיוט. שתיתי את כל הבקבוק בשתי לגימות. היה לבירה טעם מוזר.
אתה השתנת לתוך הבירה שלי צעקתי על הבארמן. שברתי את הבקבוק
הריק על העץ השחוק, שראה מאות אנשים. שהרגיש כל נשימה של אשה,
וכל תסכול של גבר. שהרגיש את נטע. אבל גם את שימי לופסקו.
ריחמתי עליו. רצתי החוצה מהבאר, הבארמן המזדקן מנסה לתפוס
אותי. אין לו סיכוי. ואז, ככה, באמצע הכביש, מול מכוניות
צופרות ברעש ראיתי אותה. דניאלה. דניאלה היקרה שלי. וזה סוף
הסיפור, ארון. התחלת הסיפור, למעשה. הסיפור שנגמר כשדניאלה
הפילה את המחבת. למה היא עשתה את זה. למה היא הכאיבה לה כל כך.
למה דניאלה. למה עשית את זה. את יודעת שהייתי חייב לעשות משהו,
דניאלה.
קיז'יגורו אחז במחבת הלוהטת והטיח אותה בראשה של דניאלה ארבע
פעמים. הדם והחום והכעס והזיעה כולם התערבבו למערבולת כאוטית
של כאב. בפעם האחרונה, קיז'יגורו הרגיש משהו. החלון היה קרוב,
קרא לקיז'יגורו. בוא, בוא אלי. קיז'יגורו בא.