הגיע יום רביעי, לא הלכתי היום לעבודה. התעוררתי באמצע הלילה
עם הרגשה רעה, אז החלטתי להשאר בבית. בסביבות 10:00 אבא שלי
הגיע הביתה, זה היה דיי משונה, כי אבא שלי אף פעם לא מפסיד
עבודה, שאלתי מה קרה והוא אמר שכואבת לו הבטן. טוב. הגיוני,
לא? ובדיוק היה לי טלפון מרונן, אז קיבלתי את זה והמשכתי עם
העיסוקים שלי.
בערך חצי שעה אחרי שאבא הגיע הביתה גם אמא הגיעה... זה כבר היה
ממש מוזר, אבל לא שאלתי יותר מדיי שאלות. המשכתי לדבר בטלפון
עם רונן. הסתכלתי על אמא שלי, העיניים שלה היו נפוחות מבכי,
מלאות בדמעות עצורות. הייתי בטוחה שעשיתי משהו, שאלתי אותה מה
עשיתי, (באמת מה כבר יכולתי לעשות שייגרום לכאלה דמעות, לכזה
בכי...) ניתקתי את הטלפון. ואמא, אמא שותקת, מרכינה ראש. ראיתי
את אמא במצב כזה והבנתי שמשהו ממש לא טוב קרה... שאלתי אותה מה
קרה. והיא, עדיין עם הראש מורכן, ממלמלת בלחש, "הוא איננו".
שאלתי מי, היא אמרה ששחף. וזה לא הגיוני שאתה כבר לא פה, אתה
עדיין ילד, בן 15.5 זה פשוט לא הגיוני שאתה מת. שאלתי איך ולמה
והיו לי כל כך הרבה שאלות. לא היו לה תשובות לשאלות שלי. אז
החלטתי לברר בעצמי... התקשרתי לכמה אנשים ואחד מהם אמר לי במן
קרירות כזאת שאני בחיים לא אבין, "אה כן, שחף התאבד הוא תלה את
עצמו אתמול". באותו רגע הרגשתי כאילו נפל עליי סלע במשקל
מיליון טון. אמרתי לאמא והלכתי לחדר שלי. סגרתי את התריסים
שיהיה חושך, שמתי לי שירים יפים (את השירים של שחף) והתחלתי
לבכות.
עבר לו יום. עם הרבה בכי, הרבה מחשבות... הרבה נסיונות להבין
את המצב... הרבה נסיונות שנכשלו. ניסיתי להשלים עם המצב שאתה
לא כאן. שלא תהיה יותר. ללא הצלחה. אני לא מסוגלת לקבל את זה
שילד בן 15.5 הולך ו... הולך.
הגענו לבין העלמין... המון אנשים נמצאים פה, הרוב הכירו אותך,
חלקם לא. אני זוכרת הרבה אנשים, הרבה ילדים, בוכים
ומתייפחים... לא מבינים. לא מעכלים. אני זוכרת הרבה דמעות,
הרבה כאב ואז... מן סחרחורת כזאת, כתמים שחורים הופיעו לי מול
העיניים והדבר הבא שאני זוכרת היה שישבתי על הדשא, אנשים סביבי
שואלים אם אני בסדר, לא זוכרת איך הגעתי לשם. אחרי הלוויה,
חזרנו לבית שלך, אני לא יכולתי להיות עם אנשים אז ברחתי לחדר
שלך. החדר שלך היה כל כך מסודר, הכל נשאר בדיוק אותו הדבר,
מפוצץ בדברים אבל מלא בריקנות, כי לא היית שם. שמתי דיסק של
המכשפות, הגענו לשיר "קוצים של פחד", כל כך הזדהיתי איתו...
("אומרים שבבוקר הכל מסתדר זה אותו הסיוט רק עכשיו אתה ער". )
כבר נמאס לי לשמוע אנשים שאומרים לי שהכל יהיה בסדר, שהכאב הוא
זמני ושלאט לאט זה יעבור והכל יסתדר. הם לא מבינים ששום דבר לא
יהיה בסדר? הם לא מבינים שאתה לא פה? ולא תהיה...? הם לא
מבינים שיותר לא נראה אותך? ולא נשמע אותך? הם לא מבינים שהכל
התמלא במן ריקנות? מה הם לא מבינים בזה? אני יושבת בחדר שלך,
מקשיבה למוזיקה, שוקעת במחשבות... ושוב מתחילות הדמעות לרדת.
פתאום דפיקה בדלת, והדלת נפתחת לאט לאט. זאת הייתה אחותי שתמיד
יודעת איפה למצוא אותי. היא באה וחיבקה אותי. היא לא עזבה אותי
בערך 10 דקות. פשוט ישבנו מחובקות. ישבנו ודיברנו בערך שעה. על
כל מה שעבר לי בראש באותו רגע. אנחנו יושבות ומדברות, והדמעות,
הן זולגות בלי הפסקה. מאותו יום, הסתגרתי בתוך עצמי, רק אני,
החושך, הסיגריות והמוזיקה. לא יכולתי לדבר עם אף אחד. הכאב הרג
אותי, הגעגוע אכל אותי מבפנים. האובדן, האובדן היה כבד מנשוא.
לא ראיתי הרבה עתיד.
אתה יודע? אני זוכרת את השיחה האחרונה שלנו... הפעם האחרונה
שיצאת איתי ל"הפסקת סיגריה" שכל פעם חזרת ואמרת שהורסות לי את
החיים. הפעם האחרונה שישבנו ודיברנו 3 שעות על כל הדברים
שבעולם. הפעם האחרונה ששמעתי את הצחוק שלך, שראיתי את אותו
ניצוץ בעיניים שלך, הפעם האחרונה שראיתי את החיוך שלך... אותו
חיוך שתמיד גרם לי להרגיש יותר טוב, ולא משנה כמה המצב היה
גרוע. אני יושבת ומסתכלת על תמונה מאותו יום... אתה נראה שם כל
כך שמח. אני לא מבינה מה גרם לך שבועיים אחרי זה ללכת... ולא
לחזור. מאותו יום עברו כמעט שלוש שנים. ואני עדיין מרגישה
בדיוק אותו הדבר. רק יודעת להסתיר יותר טוב. נמאס שאנשים
שואלים אם הכל בסדר, נמאס שהם אומרים שהם יכולים לעזור לי
ושאני צריכה רק לתת להם להתקרב אליי. איך הם יכולים לעזור? הם
לא יכולים להחזיר אותך... נכון?