"אבבאאאא! תיזה..." לא ראיתי את הטנדר שהגיח בפתאומיות משמאל
והתנגש בנו בחוזקה, אבל עוד הספקתי לשמוע את ניפוץ השמשות,
לפני שנשאבתי לתוך חוסר ההכרה. מזווית העין נראתה הדלת שניתקה
מהרכב, כאילו הייתה קוביית לגו, שהושלכה מבלי משים על הכביש,
כמו לא קשורה לגרוטאה שנחה במרחק מה ממנה. היא התנדנדה
והתנדנדה... עד שנעצרת סופית.

הצעקה "נננננקססטט" הייתה הדבר הראשון שאני זוכר לאחר מכן.
הבטתי סביב. ראיתי את עצמי עומד, חסר אונים לגבי מי אני ומה
אני עושה שם, מחכה שני בתור של חמישה אנשים שמעולם לא פגשתי.
המקום נראה מוזר, ציינתי לעצמי. מעטה האוויר היה כמעט לבן.
בוהק. בהיר מידי, אפילו בשביל יום שטוף שמש. הבטתי לאחור.
תהיתי אם גם אני נראה כמוהם, חיוור ונפול פנים.

"יאללה, תתקדם", העירה אותי ממחשבותיי שחורדינית שעמדה מאחורי
ולעסה לי מסטיק מול הפרצוף.
להתקדם לאן? למה מחכים פה בכלל?, רציתי לשאול אותה. אבל אז אמר
איש עם כנפיים, אותו אחד שצעק קודם נקסט, "ותיזהר לא ליפול
מהענן. שלא נצטרך לגרד אותך מחלומות". לפני שהספקתי להבין הוא
הגיש לי טופס צהבהב שידע ימים טובים יותר, הצביע על מספר
מקומות ואמר "ותחתום פה, פה ו... פה".
ואני, כמו כל אחד, הצצתי כמעט אוטומטית מעלה מטה כדי לראות על
מה לעזאזל מחתימים אותי.
"גן עדן
מחלקת פקסים לאלוהים
email2god@yahoo.com
טופס טיולים נכנס"
ופתאום זה הכה בי. אני מת. אני מת! אני. מת. ניסיתי לגלגל על
הלשון את צמד המילים 'זכרונו לברכה', אבל איך שלא סובבתי את
זה, זה עדיין היה מוזר. ולא הגיוני. התיישבתי על המדרכה, מנסה
לעצור לרגע את הכל, להיזכר במה שקרה.
ואז זה בא. התאונה... הרכב... ועם ההכרה הגיעו הדמעות. והצער.
"אלוהים אדירים", כיסיתי את פני והיכיתי באגרופי על האספלט.
"הלו, הלו, תיזהר עם השפה שלך", נופף באצבעו בעל הכנפיים, שרק
אז קלטתי שהוא מלאך. תחושת הבלבול, ההבנה שהגוף הזה הוא לא
באמת אני, שאני כלום. פתאום נזכרתי בדני מהמשרד. הוא בטח תומך
בענת כמו שהוא יודע. ומנחם, גיחכתי לעצמי. רק בשבוע שעבר הוא
הודה בפני שאחד מהטריקים הכי טובים שלו להשגת זיון הוא יכולת
האמפתיה המופלאה שלו. גרושות טריות, אלמנות בודדות, צעירות
בקשיים, יו ניים איט, הוא המומחה לדבר. לעזאזל, נשכתי את
שפתיי, למה אני לא נמצא שם למטה. צצו לי מול העיניים כל מיני
הבזקים - הטיול... והפרוייקט... ועוד כמה ימים קבעתי ללכת
לדרבי עם ירון...
"ירון!", נזכרתי. "ירון! מה קרה לירון?", שאלתי את המלאך
בחשש.
"שניה... ירון...", הוא עלעל בין הניירות המפוזרים, "ירון...
הו, הנה זה. הוא יצא בשלום", בישר. "פצוע קל". נשמתי לרווחה.
"אני מבין שרק עכשיו גילית", אמר בחוסר רגש. "כמה פעמים כבר
אמרתי לשומרי הסף אל תכניסו לי לפה סתומים, בלי לפגוע, כן, זו
רק צורת דיבור", הסביר והניח את ידו על כתפי. "תבין, אחרת
הייתי מבלה את כל המשמרת שלי בתמיכה נפשית. אי אפשר לעבוד
ככה". הסתבר לי שגן עדן לא יכול להיות מתוק כמו באגדות, אם
המתים צריכים להסתפק בפקידים אפורים. ואולי האטימות לכאב היא
מנת חלקם גם של אלו שכבר לא אמורים להרגיש כאב.
דווקא הבלונדינית ממקודם באה לעזרתי. "אל תשים לב אליו", היא
ניסתה להרגיע. "אני מכירה אותו כבר מאה חמישים שנה. הוא תמיד
מתייחס ככה לחדשים. אני, כמו שאתה רואה אותי, כבר פעם שלישית
פה. הנשמה שלי עברה כבר שני גלגולים. די, הפעם גמרה ת`תפקיד
שלה בעולם".
היא הצביעה על האיש המבוגר שמאחוריה. "ואתה רואה אותו? עשרים
שנה כבר מנסים להביא אותו לפה, אבל כל פעם הוא תופס את החיים
חזק. עכשיו זה סופי. ראיתי שאמרו לו בשער". הסתכלתי עליו. הוא
דווקא לא נראה מדוכא מדי. "אצלך הש.ג. כנראה שוב פישל", סיננה
תוך העפת מבט לכיוון בעל הכנפיים.
"ז`נט, ז`נט, את תמיד מצליחה להרגיע אותי", חייך חיוך רב
משמעות. "נעים מאוד, אני גברי", הוא הושיט את ידו ללחיצה. "אתה
תעבוד איתי, ביחידה למיון פקסים". הוא באמת נראה מתאים יותר
להיות גברי מהגשש מאשר מלאך אמיתי. ולעבוד... מוזר, אף פעם לא
הייתי מנחש שעובדים בגן עדן. גברי כנראה קרא את מחשבתי. "אל
תדאג, זו עבודה כיפית, שעות גמישות, אחלה מזנון. אמנם הרבה
ניירת ותיוקים, אבל אתה זוכה למגע יומיומי יחסית צמוד, דרכי
כמובן, עם הבוס. וגם תהיה הראשון לדעת על סודות כמוסים של בני
אדם", הוא קרץ.
חתמתי על כל הציוד והופניתי לחדרי במעונות על שם פרנק סינטרה,
בסיועה של דיילת שנראתה דומה להפליא לליידי די. לא היה לי נעים
לשאול. אולי בפעם הבאה. פתאום ההתעסקות היומיומית הזו עם החיים
החדשים גרמה לי להרגיש טוב. תהיתי כמה זמן ייקח עד שאשכח את
החיים שהשארתי מאחור.

"נו, התאוששת מהמכה?", שאל אותי גברי כשהתייצבתי ליומי הראשון
בעבודה. "צבטת את עצמך בתקווה להתעורר?". הנהנתי בביישנות,
כאילו נתפסתי בקלקלתי. הוא טפח על שכמי. "זה בסדר, חבר...
אה...", הוא בדק במסמכים. "אדם קוראים לך, כן? צ`מע, כולם
עושים את זה בהתחלה. הבחור שעבד איתי לפניך, הוא בבית חולים
עכשיו, היה עושה את זה לעצמו כל יום עד שנשלח להסתכלות. `אי
הכרה פתולוגית במציאות`, קראו לזה. אז תיזהר עם זה, אה?", הוא
תקע בי מבט מוכיח. "טוב, קודם כל שב. בוא נתחיל. גם ככה אין
לנו הרבה זמן. עוד שבוע יום הכיפורים וזורמים אלינו נהרות של
פקסים". הוא החל ללכת הלוך ושוב בעודו מדבר. "אני בפאניקה, אבל
לא מודה בזה. אלוהים מלחיץ אותי. מה קורה עם הבקשות? מה קורה
עם הניירת?". אחורה פנה. "מה אני יכול לעשות, אני בסה"כ הכל
מלאך אחד ורק אתמול קיבלתי עזרה. אתה מבין אותי, נכון? ועוד
טירון... אל תיעלב, כן?", הוא הביט בי, מחכה לאישור. הנהנתי
בחוסר ברירה.
"מספיק עם הפטפטת. קודם כל שב". התיישבתי. הבנתי שמצפה לי
עבודה מעניינת עם הבחור, אם כי לא בטוח מהנה. למרות השעות
הגמישות והמזנון.

הוא עשה לי סיור מהיר ביחידה, שכללה כולה מכשיר פקסימיליה אחד,
מכונת צילום קטנה, שני כיסאות, שולחן אחד וכלי כתיבה. זהו. אה,
ואיך אפשר לשכוח? שישה תיקי זברה מקוטלגים לפי נושאים ('עושר,
אהבה, הצלחה, בריאות ושונות', ציינתי לעצמי). על אופן תיוק
הפקסים קיבלתי הסבר מפורט ביותר.
"נגיד אהבה", הוא פתח את התיק והראה לי. "יש לך חוצץ נבגדת,
חוצץ חולנית, אתה שם לב, כן? חוצץ אסורה, חוצץ סתר... אתה
רואה? יש הרבה. אהבה זה הכי מבוקש. שים לב עכשיו, מה קורה אם
אתה מקבל פקס על בחורה שלבד ורוצה אהבה אחרי שבעלה קיבל התקף
לב? אתה שם לב מה יש פה? הרי אתה יכול לחשוב שזה צריך להיות גם
בתיק בריאות. נכון? אבל לא. זה נמצא בחוצץ אהבה שנייה לאחר
מוות פוסט-טראומתי, לא צריך לעשות שני העתקים. הבנת את השיטה?
אחרי שמתרגלים זה לא כל כך מסובך. שמת לב?" שמתי, שמתי לב.
שיפסיק לחזור על זה כל כך הרבה, אמרתי לעצמי, תוך שמחשבותיי
שוב מרחפות... על ענת, שבטח סובלת, ותוהה מה היה קורה אם הייתה
מבקשת ממני להישאר בבית באותו היום. כל הקלישאות האלה שאומרים
על אנשים אחרי שהם מתים. ולא שהייתי צדיק כזה גדול... התגעגעתי
אליה.
"הנה, אתה רואה את זה למשל? שים לב, אתה לא שם לב!". נאנחתי
בכבדות והפניתי אליו את תשומת ליבי. הוא הראה לי פקס שבדיוק
התקבל והקריא: "אלוהים יקר, זאת מלי. בשבוע שעבר ביקשתי ממך
שלא יהיה לאמא שלי סרטן. גם ציירתי לך בית. קיבלת? אלוהים,
הכניסו היום את אמא שלי לבית חולים. אבא אמר שיתנו לה תרופות
בשביל להרגיש טוב. אלוהים, בבית חולים מתים, נכון? דנה אמרה לי
שכמו שסבתא שמתה כשהייתי בת חמש. אני יודעת כי הלכתי לבקר
אותה. אבל הייתי ילדה טובה. הבטחתי לגמור את כל השיעורים לפני
שאבא יחזור מהעבודה וגמרתי. זה לא פייר אלוהים". גברי הניד את
ראשו. "אתה רואה מה אני צריך לסבול? חושבים שאם הם יכולים
לשלוח בחינם פקסים לאלוהים, אז הכל מותר. מלי הזאתי, זה כבר
הפקס החמישי שהיא שולחת. אני לא מבין את זה... יש לה פקס פרטי
בבית? נו, שתלך לשים פתק בכותל, ש`פתקים` יטפלו בה", אמר
והשליך את הנייר על הרצפה. הרמתי אותו. הייתי בהלם. "ככה אתה
מטפל באנשים?", כעסתי עליו, ואולי קצת השלכתי את התיסכול שלי
כלפי העולם, "תתבייש לך!" הוא תפס אותי בחולצה החדשה שרק אתמול
קיבלתי והצמיד אותי לקיר. "תשמע, חבוב, או איך שלא קוראים
לך... אני קובע פה מה מגיע לאלוהים ומה לא", אמר ועזב אותי בבת
אחת. "הוא לא צריך לראות כל בקשה כמה פעמים. תאמין לי שהוא יש
לו את הסדר העדיפויות שלו", הוא התיישב בחזרה. "אתה פשוט חדש,
חכה תראה אחרי כמה שנים שתהיה פה, נראה אם גם אז תהיה כזה
סבלני". אוי, אני באמת הולך להיות תקוע פה הרבה זמן, קלטתי.
מעניין אם גם יש אפשרות להגיש בקשת העברה. "אתה פשוט עדיין
המום עכשיו מהמצב החדש. תכניס את זה טוב טוב לראש שלך, אין לך
יותר מה לעשות עם החיים שלמטה. אבוד. נגמר. אתה פה והם שם".
סירבתי להאמין לזה. אולי בגלל שבעיני עצמי הייתי כמו תמיד. אבל
לא, אתה מת, הזכרתי לעצמי במין ניסיון חסר תועלת. רציתי להיות
שוב בבית, לחבק ולנשק את ענת, לשכב איתה, לדאוג לירון שיגדל
לגבר שתמיד רציתי שיהיה. איך זה יקרה אם אני אהיה פה? איך הוא
יגשים את כל החלומות שלו?

זה לקח כמה חודשים טובים, אבל לאט לאט הכאב שכך. כמו ששיגרת
העבודה השתלטה לחלוטין על חיי (או שמא עלי לומר על מותי?!), כך
פסקו המחשבות והדאגה החוזרת ונשנית. רוב עיסוקי היה סביב
הפקסים הנכנסים. להחתים, למיין, להעביר את הניירת לגברי (שכבר
סמך עלי בעיניים עצומות), לתייק את הפקסים שבטיפול, לא לשכוח
להוסיף דפים כדי שבבוקר לא נטבע בשובל בלתי נגמר של ניירת,
לערוך מעקב. מדי פעם הייתי יוצא עם גברי למועדון השכונתי או
הולך למצפה, משקיף במתרחש מטה. ענת טרם נכנעה לחיזוריו של דני,
חייכתי בסיפוק. אבל ירון... הוא תמיד נראה לי עצוב ומדוכדך,
התחיל להזניח את לימודיו, עזב את אימוני הכדורגל. ריחמתי קצת
על ענת. לו הייתי שם... עד שיום אחד, ממש לפני פסח, זיהיתי את
כתב ידו. בן, הכל יהיה בסדר. אבא פה, דואג לך, אמרתי בליבי.
קראתי בהתרגשות את בקשותיו.

"נו, מה עם הפקסים? מיינת? אני רוצה לצאת מוקדם היום", צעק לי
גברי. "מייד, אני מגיע", החזרתי לו. לקחתי את הפקסים
הממויינים, השחלתי כבדרך אגב את המכתב של ירון מתחת לדף הראשון
והגשתי לגברי.
הוא לקח את ערימת הפקסים מיד והכניס אותם למין מגירה עמוקה
שהייתה קבועה בתוך חלל גדול בתור הקיר ודחף. ממש כמו ב`שתיקת
הכבשים`. אחרי כמה שניות נשמעו צעדים מוזרים, כבדים, מהצד
השני. רישרוש ניירות... ושקט.  המגירה נסגרה והופיעה שוב לנגד
עינינו, ריקה. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי מאושר.