הבדידות היא עניין משונה, מה ההבדל ביני לבין כל האנשים
שדואגים להם ויש יש להם אנשים שאכפת להם מהם?
ועכשיו אני מוצאת את האומץ לומר, אני חושבת. ודואגת ואכן איכפת
לי!
אם למישהו אכפת ממני או לא ואני חושבת שלא אבל אולי, רק
אולי... אני טועה... ומבחינתי זו מחשבה טובה בהיתחשב בזה שאף
פעם לא חשבתי שאני יכולה לטעות בעניין חשבתי, שאין ספק שאני
צודקת ושלאף-אחד לא איכפת
ואלו לא רק פראנויות של בת 18, פאראניות של בחורה... אני באמת
רוצה!!! מישהו, גבוה, ובלונדיני ויפה... או פשוט מישהו שאוהב
אותי ואני אותו... ובכלל מישהו שאני אוכל להיזדיין איתו כל
היום וכל הלילה, ולא רק זה... בעיקר זה שיהיה לו איכפת באמת.
ומה שאני באמת רוצה, באמת-באמת זה להרגיש שפויה כמו שכל בני
האדם מרגישים. אבל אולי זה לא יקרה ולא יגיע... אבל לא נורא,
אני יודעת שיום יבוא, ואני ארגיש מאושרת באמת, באמת, בלי בקבוק
וודקה או כמה עשרות ראשים לפני אני בטוחה שהכל יהיה נפלא...
וזה מספיק. למציאות אין שום קשר לכך. רק זה, זה מספיק.