השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, מוקדמת מדי לטעמו, שבע או שמונה
לפנות בוקר, כנראה שככה זה כשהולכים לישון בארבע וחצי.. אמו
דפקה על הדלת, בניסיון נואש רביעי להעיר אותו. זה לא שהיה לו
באותו יום בי"ס או עבודה, או אפילו חיים. הוא היה נטול כל סיבה
לקום בבוקר, ובכל זאת, ההורים התעקשו על סדר יום, ומאחר שבעל
המאה הוא בעל הדעה (בעיקר כי הוא מעולם לא השכיל להרוויח מספיק
כסף בשביל עצמאות כלכלית) הוא התעורר. טוב, הוא לא בדיוק
התעורר, הוא פתח את עין ימין, שכעסה עליו נורא כי היא הייתה
בטוחה שהיא לא תראה אור לפחות עוד כמה שעות. עין שמאל כנראה
כבר שמעה מעין ימין מה הולך בחוץ, כי היא אפילו להיפתח לא
הסכימה. הוא קם, תעתע חצי עיוור לעבר הכיור, פגש בדרך כמה
קירות ידידותיים ודלת. ושטף את פניו. הוא אף פעם לא הבין למה
זה טוב,  אם אחרי שאתה שוטף את פניך אתה מסתכל בראי ורואה
עיניים אדומות, מרוגזות, שבטוח לא יתנו לך לצפות הערב
בטלוויזיה, ולו רק בגלל שאתה מנסה להטביע אותן.

הוא חזר לחדר שלו, והדליק את המערכת סטריאו, מוזיקה בווליום
גבוה תמיד עזרה לו להתעורר, או לפחות מנעה ממנו לישון, שבמצבו
הנוכחי, גם לא לישון יעשה את העבודה. הדיסק שבמקרה היה במערכת,
ובמקרה עבד, היה הדיסק הראשון של ההופעה של ברי סחרוף, דיסק
רועש, על הבוקר, שמווליום מסוים יכול לגרום לחירשות ברמה
כלשהי, ואם זו שעה מוקדמת מדי של הבוקר, או של התודעה, זעזוע
מוח הוא לא דבר שמנותק מכל הסתברות.  אבל במצבו, שכשהמטרה היא
לא להירדם, כל האמצעים כשרים. ואז מתחילה להתנגן המוזיקה,
והקול של ברי חודר לו למוח, ומציף אותו במשהו, הוא לא בטוח מה
זה, אבל זה היה בכלל לא רע. הוא הסתובב לו קצת בחדר, פתח את
החלון לגמרי, ונתן לאור השמש להיכנס פנימה, ולחסל לו את שארית
חוש הראיה שעוד נותר בו, לאחר מכן הוא קם מהמיטה, הלך לאמבטיה,
הוציא גופיה, חזר לחדר, פתח את הארון לחפש חולצה, הוציא שש
חולצות מקופלות מהארון, והחזיר חמש במצב משומש אך סביר
והתכונן לפתוח את היום, הוא השאיר על עצמו את המכנסיים הקצרות,
כי הוא לא התכוון לצאת לשום מקום, לפחות נכון לאותו רגע. הוא
הסתובב קצת בבית, הלך לשירותים, אח"כ למטבח לשתות משהו, כנראה
כדי שהוא יוכל לחזור אח"כ לשירותים, כי אף פעם אין לו מוקדם
בבוקר תאבון, ואיכשהו יוצא שהוא תמיד אוכל ארוחת בוקר בשרית,
באזור השעה שתיים וחצי, אין לזה הרבה יתרונות מלבד העובדה
שהמשקל שלו תקין ביותר ביחס לגובה שלו, גם זה משהו.

השעה כבר הייתה אחת עשרה בבוקר, מוקדם מדי לשניצל, מאוחר מדי
לצ'יריוס, אז הוא התפשר על מילקי, טעים, עמוס קלוריות, ודוחה
לך את התאבון עד להודעה חדשה, או עד שאמא תחזור הביתה , מה
שיגיע קודם.
בינתיים ,הוא לא היה לבד בבית,. אם הוא היה לבד בבית הוא היה
חוזר לישון, והכל היה בסדר. אבל לא, למה שמישהו לא יהיה בבית?
זה חופש עכשיו.. כל האחים שלו בבית, וידוע כמובן, שכל אח קטן
הוא מלשין בפוטנציה (וכל אח גדול הוא עריץ בפוטנציה, אבל זה
כבר פרט שולי, אחרי הכל, הוא היה הבכור) אז הוא היה צריך
להתנהג פוליטיקלי קורקט, לפחות עד הצהרים, ואז ללכת לישון שנ"צ
שזה דבר לגיטימי, ומאז למשוך את הזמן עד הערב, פיס אוף
קיק.(וכן, זה לא קייק אלא קיק, במקור) האופציה המועדפת עליו
הייתה סרט, מה שהיה יכול להיות אפשרי, אם האחים שלו לא היו
רובצים מול הטלוויזיה, וכן , הוא יותר גדול, וכן, הוא יודע
שהוא יכול להעיף אותם לכל הרוחות מחדר, אבל הוא היה במצב רוח
פציפיסטי, לא לאלימות. (לפחות לא בשלב זה). אז הוא חכך בדעתו
את המשך פעולתו בשטחים, מפעיל את הגלגלים החלודים של מכונת
הפינבול שבראשו, מנסה למצוא משהו לעשות, לשרוף את הזמן. בעוד
האותות החשמליים במוחו נשלחים מצד לצד בלי שום קשר לוגי ("איפה
שפוגע הכדור" -לכן הוא התייחס אל המוח שלו היה כאל מכונת
פינבול) נשמע צלצול טלפון, דבר שהיה די נדיר אצלו, משום שהוא
תמיד שם לב שיש שיחה, אחרי  שהופיעו 3 הודעות קוליות , וזה לא
שהפלאפון שלו היה על שקט או משהו. הוא החזיר צלצול, עוד באותה
שעה, מה שהוכיח לדעתו עד כמה שהוא נואש להיאחז בתעסוקה מסוג
כלשהו. על הקו היה חבר שלו גילי. הוא לא היה חבר טוב במיוחד,
הוא לא ממש היה חבר באופן כללי, אבל כשהיה צריך אוטו, גילי
התחבר עם כולם. באופן כללי, זה די הפריע לו, לפעמים גם עצבן
אותו, הניצול הזה. אבל גילי ברגע זה יכול להיות פתרון לא רע
לשעמום, שילוב אינטרסים מוצלח.
הרעיון היומי של גילי , היה ללכת לים, לחוף כלשהו, לתפוס
שיזוף, בנות, כוויות ממדוזות, להידרס ע"י אופנוע ים, לשרוף את
הרגליים על החול, לשרוף את העיניים ממלח הים, ולהיכנס למאנצ'יז
אחרי השחייה, האטרקציות הרגילות של חוף ים ממוצע. דייבי הסכים,
זה לא שהיה לו משהו יותר טוב לעשות, או משהו בכלל לעשות. אבל
לא היה לו אוטו. הוא התקשר לאבא, ואח"כ לאמא, בניסיון לגלות
מתי הם חוזרים הביתה, ע"מ לעשות השתלטות עוינת, אך בלתי פלילית
בעליל, על האוטו. אמא הייתה אמורה להגיע עוד מעט, עניין של חצי
שעה. דייבי הודיע לגילי, ושניהם פרשו להתכונן.

אמא הגיעה אחרי שעה, זמן סביר לכל הדעות, במיוחד כמו שהיא
נוהגת. הוא לא חשב שכל הנשים נוהגות גרוע, אבל הוא ידע שלנסוע
עם אמא שלו, זו חוויה, כמו רכבת הרים, רק עם מאזדה. כשהיא
מגיעה הביתה בשלום, בלי דם על הצמיגים, הוא מניח שהכל בסדר. גם
ככה האוטו שלה שרוט מכל הכיוונים, עם דפיקה קלה ליד תא המטען,
לדעתו אם סוכן הביטוח שלהם היה מצטרף לנסיעה אחת עם אמא שלו,
הפרמיה הייתה קופצת במאות אחוזים, ואולי היא הייתה יקרה יותר
מהאוטו, אבל , כידוע, סוכני ביטוח לא נוהגים (תרתי משמע) לעלות
על מכוניות של מבוטחים, במקרה של אמא שלו, הרווח כולו שלה. בכל
מקרה, היא הגיעה הביתה, הוא כבר היה עם חצי רגל בחוץ, לוקח את
המפתח מידה של אמא, ומתכנן להעלם אל תוך הים הכחול הגדול עם
גילי,  וממש שניה לפני שהוא יצא החוצה, נשמעה קריאה קטנה,
חלושה, אך הרת גורל: "תיקח אותי" הקול הנ"ל היה שייך לאחותו בת
השמונה. היא לא רצתה חס וחלילה שהוא ייקח אותה ביחד איתו לים,
היא פשוט רצתה שהוא יקפיץ אותה לחברה. הוא עשה חשבון פשוט,
גילי גר בצד השני של העיר, החברה של שגית גרה במרחק של חצי עיר
בכיוון השני, הוא לא רצה לקחת אותה, אבל ..אבל.. אבל.. עם אמא
לא מתווכחים, בעל המאה הוא בעל הדעה, כנזכר לעיל, ואם הוא גם
בעל האוטו, אז בכלל חבל על הזמן.. נוסעים.. שגית מתיישבת
מאחורה, הוא נכנס לתא הנהג, שם רדיו על תחנת גלגל"צ (פרסומת
סמויה) בווליום שיכול להעיר את המתים, מתניע, משום מה המנוע
נשמע שקט במיוחד, הוא יצא מהחניה, והתחיל לנסוע. הוא הוריד את
אחותו, בלי תקלות מיוחדות, ונסע לגילי. את גילי הוא אסף חצי
שעה אחרי שהוא תכנן, מאחר שהיה מיני פקק בכניסה לשכונה של
גילי, מדהים כמה אטימות יכולה להיות בין שני יהודים, נאורים ,
משכילים, שבמקרה הגיעו לאותו מקום חניה יחד. בסוף נפתרה הבעיה,
לאחר שכמה שכנים עצבניים ירדו למטה והתחילו לצעוק לכל עבר על
מסיגי גבול וכדומה, ושני היהודים הנחמדים נסעו משם בשקט, ובלי
לעורר מהומות נוספות. דייבי אסף את גילי, שהתעצבן מאחר שהם
נסעו שעתיים מאוחר ממה שהם קבעו, אבל הוא לא אמר יותר מדי,
כשאתה לא חבר ממש טוב, אתה יכול לחטוף בראש אם תתיר לעצמך משהו
שמותר רק לחברים טובים (להגיד את האמת בפנים, להתעצבן, וכל מה
שקשור איכשהו לרגשות כנים ולחוסר טאקט) אז גילי שתק, והגביר את
הווליום ברדיו, מה שגרם לדייבי לתהות על עובי עור התוף של
גילי, ועל עמידות החלונות באוטו. נכון לרגע זה ,העתיד של עור
התוף, כמו גם של החלונות, לא נראה מבטיח במיוחד.

הנסיעה לים עברה בצורה חלקה למדי, חוץ מעוד פקק מסיבי בעקבות
תאונה במקום סואן במיוחד., שוטר שהגיע למקום כיוון את התנועה
באופן כזה, שהיית יכול לנסוע בלי בעיה, רק אם היית במקרה לפני
המכוניות שנפגעו בתאונה,  אחרת אתה נידון להתבונן בשוטר, שעושה
סימנים שכנראה מובנים לאנשים חרשים-אילמים, אך בלתי מובנים
בעליל, וגם שלא בעליל, לכל אדם בעל עור תוף פעיל ומיתרי קול
תקינים. מתישהו נמאס לדייבי , הוא עלה על הקו הפרדה הצהוב
שבשוליים, במטרה לצאת מתוך הבלגן , למרבה ההפתעה, גם של דייבי,
גם של גילי, וגם של מרפי, בעיקר של מרפי, הם הצליחו לעבור את
החלק הזה של הנסיעה בהצלחה יתרה (מעל 85 קמ"ש)  וחזרו בתוך זמן
קצר למסלול הרגיל, בדרכם אל הים, השעה אגב, הייתה באזור ארבע
אחר הצהרים, הם בהחלט יכלו ליהנות מעוד כמה שעות של שמש נעימה,
ים תכול עכור וחוף מטונף, כמו שרק ילדים קטנים ומבוגרים חסרי
רגישות סביבתית יכולים ליצור. גילי ודייבי כבר הגיעו למרחק
המינימלי האפשרי מהחוף עם האוטו, עכשיו נותר רק למצוא חניה.
טוב, אולי נותר זו לא המילה הנכונה, ברוב המצבים זה עיקר
הבילוי, להסתובב עם האוטו שעות במטרה למצוא פיסת אספלט/מדרכה/
חול לא טובעני ,לחנות עליו.
בסוף, בדרך לא דרך (זקנה שעד יומה האחרון לא תשכח את שני
הפרחחים שכמעט דרסו אותה) הם מצאו חניה במרחק המזערי של חצי
קילומטר בערך מהחוף, על משהו שהיה מעיין חול כורכר. דייבי היה
גאה בעצמו, גילי גם היה מאושר מהמעמד, והשעה הייתה רק רבע
לחמש, עוד נותרו להם שלוש של אור, בערך.

הם ירדו, והוציאו מהאוטו את כל הציוד שהכרחי כשהולכים לים,
דהיינו, מגבת, מטקות, כדורים שאפשר לשחק בהם ברגל יחפה בלי
לשבור כמה עצמות, סנדלים/ כפכפים, קרם שיזוף לשעות מסוימות,
וזהו, פחות או יותר, הם הביאו גם בגדי ים, למרות שהם לא היו
בטוחים שבכלל צריך, כי, ככלות הכל, רוב הזמן הים היה מטונף ככה
שאו שהיה אסור להיכנס אליו, או שהיו זמנים שבהם פשוט לא היית
צריך את הבגד ים, כי יכלת ללכת על המים, אבל הם לא באמת האמינו
שישו טינף את הכינרת רק בשביל זה. הם ירדו לחוף, בניסיון נואש
למצוא פינה נקיה מלכלוך, בסופו של דבר הם התייאשו, והתיישבו
במקום הכי פחות מלוכלך בכל האזור הורידו את החפצים מעל גבם,
ופנו לשחק מטקות, הדגל היומי, היה כמובן שחור. המשחק היה
מאתגר, לשניהם, הם לא באמת ידעו איך לשחק מטקות, הם יותר חשבו
שעושים כמו שכולם עושים,  זורקים, מפספסים והולכים להביא (אלא
במקרה שאתה נשוי עם ילדים/רווק עם כלב, ואז יש מישהו אחר
שיביא) אחרי חצי שעה בערך, ועשרה אנשים כועסים במידה זו או
אחרת, כולל איום אחד בתביעה משפטית , שגרם לדייבי לתהות מה
עורכי דין מחפשים בחוף הים, אם יש להם מספיק כסף ללכת לבריכה,
הם עברו לשחק את משחק ההתשות. זה משחק שהולך  בערך כמו מטקות,
רק עם כדור יותר גדול, ורגליים יותר שמאליות, כל אחד ,בתורו,
בועט לעבר השני, והשני רץ את השניים-שלושה קילומטרים עד הכדור
שבמקרה היה אמור להגיע אליו. המשחק הזה נקרא משחק ההתשות, ולא
כדורגל חופים, בגלל העובדה שבשלב מסוים כל אחד מוכן להישבע
שהשני בועט בכוונה מעבר לאופק. (דייבי הגיע למסקנה אחרי הבעיטה
השישית של גילי, שגילי רץ אליה משישה מטרים).
לאחר מכן, כמו שתמיד קורה במשחק ההתשות, הם עברו לשלב הקרב
מגע, שהרי ,כמו שני ערסים אחרי משחק שש-בש סוער, השלב הסופי של
משחק ההתשות הוא מכות נמרצות, בניסיון לגרום לשני לכפר על
הספרינטים שדפקת בגללו. לאחר שדייבי נשאר עם שש או שבע מכות
יבשות, וגילי נשאר עם מכה אחת אמיתית, הם החליטו להכריז על
הפסקת אש, כל אחד מסיבותיו הוא (דייבי בגלל שגילי הכאיב לו,
וגילי בגלל שהוא לא רצה לחזור הביתה ברגל) הם עברו לעיסוק מהנה
הרבה יותר, הם שכבו על החול, הרך עקרונית, עד שהגב שלך פוגע
באיזה בקבוק בירה, והסתכלו על הנוף, (כמובן שהנוף במקרה הזה
הוא לא נוף של שקיעה, אל מול ים כחול) השעה כבר הייתה שבע ,
והם תכננו לסגור את הים, וללכת הביתה, כשלפתע, משום מקום, יצאה
נערה , שנראתה בגילם, וחייכה אליהם, דייבי המוקסם התחיל ללכת
אחריה, אולם להפתעתו, גילה שגילי עושה את אותו דבר. המעשה
הנכון, וההגיוני לעשות, היה כמובן לשאול את הנערה למי היא
התכוונה, ואם במקרה יש לה גם חברה, אבל מאחר שזכרים בגיל
ההתבגרות לא מפורסמים במיוחד (ואפילו ידועים לשמצה) בשל ההגיון
במקרים כגון אלו, הם התחילו לריב, זה לא היה קרב ברוח טובה כמו
אחרי משחק ההתשות, זאת הייתה מיני מלחמה, בניסיון לכבוש
טריטוריה. הנערה שראתה מרחוק את שני הפסיכים רבים, ואצלה
ההגיון היה הרבה יותר פשוט במקרים האלה, היא הבינה שזה עליה.
היא  התקרבה אליהם, בריצה, ופנתה אל גילי, "אתה יודע, אם לא
היית הולך עכשיו מכות, מי יודע, אולי היה לך סיכוי ",  גילי
הסתכל עליה, במבט כואב, ודייבי הסתכל על גילי, ופתאום דייבי
אמר, "את יודעת, זו לא אשמתו של גילי, אני זה שבעט ראשון, אני
בטוח שאם לא הייתי נוגע בו, הוא עוד היה מגיע אלייך ושואל על
מי דיברת" (כמובן שזה לא היה נכון, גילי לא היה אשם פחות
מדייבי, אבל דייבי ניחש שהיא לא ראתה את הקרב, כי היא הייתה
עסוקה ב"לרוץ" מהם) גילי הביט בדייבי במין מבט לא מאמין, אבל
דייבי המשיך "בסה"כ גילי הוא בחור טוב אחרי שלומדים להכיר
אותו, חבל לך לפספס כזאת הזדמנות" ,רוני, כפי שאח"כ התברר
שקראו לה, חייכה את החיוך הראשוני שלה אל גילי, ונתנה לו את
מספר הטלפון שלה, ש "יתקשר בזמנו החופשי", והלכה לה הלאה לאורך
החוף, עד שנעלמה מעבר לעיקול , בדרכה החוצה אל עבר החניון.
לאחר שהיא הלכה לה, גילי הסתכל על דייבי, הסב את מבטו, והסתכל
שוב, כלא מאמין, ואמר, במין טון, שדייבי מעולם לא שמע, ולאחר
מכן ייחל לא לשמוע שוב "תודה דייב". זו לא הייתה תודה קולית,
כזאת, שמדמיינים אנשים עם קול סדוק-צרוד אומרים אותה, זו הייתה
תודה, חנוקה במין רגש מוזר, כאילו שמשהו בתוך גילי משתנה, או
גרוע מזה, יכול להיות שגילי היה תמיד ככה, ומעולם הוא לא יכל
להוציא את זה החוצה. דייבי חייך, בלי להגיד כלום. ככה הם עמדו
להם איזה חמש דקות, עד שדייבי אמר, "בוא גילי, נסע הביתה". הוא
ידע שמצב היחסים שלו עם גילי, ואולי גם של גילי עם אנשים
אחרים, יתחיל להראות אחרת. טוב, הוא לא ממש ידע, אבל אתם
יודעים, צריך איכשהו לתקוע את הקיטש הזה בסיפור.

-מתן-

-------------------------------------------------------------------------
וכאן המקום להגיד תודה לכל מי שקרא לפני והגיב...אתם יודעים מי
אתם, ואני מודה לכם על כך.