מדבר = מי דבר (פתח מתחת ל-ד' וצירה מתחת ל-ב', עם דגש ב-ב')
או אולי "מעל דבר".

עליתי על האוטובוס, מבט חטוף מבהיר שזו תהיה נסיעה שקיטה,
הישיבה התיכונית שלנו קצת משונה, מוציאה אותנו לטיולי שטח
בבוקר. התכוונתי שבבוקר אנחנו מגיעים למסלול, אבל מפ"ת למסלול
זה שעות רבות של נסיעה, אז אנחנו יוצאים בשתיים בלילה. החבר'ה
קמים מהמיטה, מעמיסים את הציוד כמו מתוך שינה, צוללים אל מושבם
באנחה ורגע אחר כך אנחנו בכבישים הריקים, רק הנהג, הדממה ואני.
אני לא יכול להרדם באוטובוס, מצטער. הנוף נעשה מדברי, השמיש
מקבלים זהר בוקרי. מגיעים לשטח, מתפללים, אוכלים ובהמולת חיים
שהולכת וגואה - עולים למסלול.
זו הליכה של יום שלם, מהירה, לכן יש לנו המון אנרגיות בהתחלה.
אני חושב בערגה "כל ההולך ד' אמות בארץ ישראל, יש לו חלק לעולם
הבא". נדמה לי שכולם חושבים על זה, במיוחד כשקשה. כשאני בטיול,
אני כל כולי עסוק, חי את החוויה, הרגליים נושקות לרגבים,
העיניים בולעות נופים באמת מרהיבים, הידים עם מקל, בתרמיל או
סתם בצדדים, הפה והאוזניים בשיחה נצחית עם חברים. הריאות
שואגות לרחוקים, אבל זה סתם צעקות, בלי מילים. אך כמה שתשתדל,
לא תצליח להתחמק מהמדבר. מהדממה.
כמו צנחן ממטוס - רק מחכה לקפוץ מגעש החיים, הרעשים והדיבורים.

זה לא קשה, אני מאט את ההליכה, מתחמק מהמאסף ועתה אני לבד,
הולך בקצב פעימות הלב של המדבר. עיני בולעות, כוספות אל המרחב
ואז הן נעצמות כדי לראות יותר טוב והנפש כמו עולה ומתפשטת
ומתמזגת עם הדממה, רגלי עדיין הולכות, אבל אני? אני הרוח
שבנקיקים שמלטפת את הסלעים, אני ההעדר המוחלט, אינני חסרון או
פחיתות, אני האין שקודם ליש ומתוכו נולד היש, אני כולל בי את
החיים וגם מעבר להם, בי מתמזגים הטוב והרע והופכים לטוב
העליון. כמו הנשמה לגוף, כך הוא המדבר לחיים, הכל גנוז בי וגם
החוסר כל. הנצח. המדבר. אני חוזר לעצמי, כובל את נשמתי חזרה
לגופי, אין בו רע, בגוף, אבל לפעמים הוא נראה לי קצת רופס
כשאני חוזר ממעוף נשמתי. חוזר אל החיים, אל החברים, טוב לי
איתם, שם מקומי, אבל אם אשכח מאין אני בא, אז המשמעות של החיים
ועוצמתם, תאבד.