אולי אישפוז כבר?

המחלקה הלבנה שלי.
כאן אפשר לנוח סופסוף. אף אחד כבר לא שופט אותך.

איש לא כועס עלייך כשאת מנסה לתמרן את המציאות. לעוות אותה
כרצונך. כמו בגן הילדים, פלסטלינה רכה יש במוחם של אנשים. כמה
קל לגרום להם לאכול מכף ידך את חלומותיהם-חלומותיך. רק התמדה
נחוצה, וכל השקרים כולם הופכים לאמת קיומית שכזו. כולם דרים
באותה בועה מקסימה. ואז הימים נספרים לאחור. המציאות מפריעה כל
כך למהלכה התקין של הבועה. שמישהו יכבה את מהדורות החדשות,
ינקה את מוחם של האנשים מהאמת הזו. אמת קשה, אמת מרה. מי רוצה
בכלל לגעת בה. אני אוהבת שוקו, מתוק-מתוק. מריר צריך להיות רק
בתוך שוקולד. אז אפשר.
אמיתות מומתקות אני מוכרת. ויש קונים, מה רבים הם.
דוקטור, תן לי כדור אמת אחד, בבקשה.
5.56 ישר לרקה. מגיע לי, מבחינה מוסרית, ללא ספק. למות.

או להינמק כאן.
לנצח כזה. כמו כלבה, אשב בהסגר אחרי שנשכתי. שנים יעברו. עורי
ידהה, מוחי יהפוך עיסת צמר-גפן רכה. לא עוד חשיבה בהירה, שאינה
מניחה לבועה להתקיים באמת, אפילו לא לרגע, אצלי בראש. כדורים
לבנים מתוקים, להשתיק את האשמה הזו, להשתיק. שירקבו כולם, אני
חולה ומותר לי. כאן, במחלקה הסגורה, אין אסור. אין לא.
הכל כן, ורק תירגעי. ויהיה בסדר, מתוקה. ומותר להיות בת ארבע.
דואגים לך.
אין חשבונות בנק, אין בעלי דירה, אין בעיות אמון, אין משכורת,
אין פרידות. פטור מלא מדאגה למשהו. אני מחוץ לתחום לכל
הפגיעות, אני מאושפזת. אני מוגנת עכשיו.
נטולת אחריות, מופקעת שליטה, נחה לי בשקט.

אינכם צריכים יותר לחשוב עלי או על הטירוף שלי. אינכם צריכים
יותר.
אני מוגנת, ומגנים עליכם מפניי. הדרקונית הזו אינה מהווה איום
יותר, כשהיא מסוממת וסגורה. מדמיינת שמיים, לפעמים, אתם
יודעים? חולמת עדיין על הספר שלי. על החבר שלי לשעבר, ההוא
שחייתי איתו.
פעם עוד חשבתי שאולי. אחר כך חשבתי שיש עוד סיכוי. עכשיו משכבה
אחרון הנרות שהדלקתי לנו, והחושך עוטף אותי, אין כבר משמעות
לחלומות. מי יכול לחלום על תשעים מיליגרם פרפנן. זה יכול
להרדים פיל.

נרניה ואמבר רחוקות מיליוני שנות אור מהחדר שלי הלבן. גם תל
אביב.
הייתי פעם משוררת, אתם יודעים? בכיתה ג', כשהלכתי ומאחורי צעקו
עלבונות, כתבתי שירים בראש.
הייתי בריאה אז.
אולי.
לכי תדעי מה סיפרת לעצמך, כשסיפרת לעצמך כל כך הרבה קשקושים.
כל הכדורים הלאה דופקים את הזיכרון חופשי. הרי איכשהו למדתי
להסתיר אפילו מעצמי את מניפולציות הפיתוי הרבות. קן העכבישה
שלי היה מתוק להפליא. ועדין-עדין, פלש לתוכם פנימה, טווה קוריו
סביב עיניהם. עד שראו רק אותי מולם, כאופציה יחידה.

ואז הם אהבו אותי. לפחות לרגע, היה לי נדמה. והיה לי מאושר.
אחד אהב אותי כמו שרציתי. אבל גם בזה שיקרתי לעצמי, כנראה. כי
גם שם עוד פחדתי. שיחקתי ב"נדמה לי" עם עצמי. הוא לא היה שם,
למעשה מההתחלה. אמרתי כבר שאמת יכולה להיות מרה מדי, כואבת
מדי, קשה מדי? אהבה נכזבת מהיום הראשון.
ממה פחדתי לעזאזל. מה כל כך מרתיע באמת הזו? למה כולם יכולים
איתה ורק אני לא?
מה יש בה, במציאות, שכולם מחבקים אותה ככה.
למה אני שונאת אותה כל כך.
למה אני בורחת ממנה ככה, כמו מאש. עד למחלקה? לאן עוד?
למה אני מאחלת לעצמי את המוות האיטי הזה? כשהמוח נמס לאיטו
מהכימיקלים והכבד מעכל באש הפירוק?

הרי יש בי שמץ גאונות. אני מבינה אנשים עד הסוף, כמעט.
אני יכולה להיכנס כמעט לכל אחד ללב כל עוד הוא מאמין לי. למה
אני מנצלת את זה.
חבל על הפוטנציאל העצום להבין אנשים ולעזור להם. לא למעני,
למענם.
העולם מפסיד מטפלת נפלאה, רק שהיא כל כך שרוטה, שהיא לא יכולה.
לא יכולה להתקרב ככה. לאנשים. מסוכנת מדי. נצלנית. יש אנשים
מוכנים להעיד על כל חטאיי.
יש טלפונים, יש כתובות, יש להם גם קייס, אם להודות כאן שוב על
האמת. אני מוכנה להעיד נגדי, למעשה.

מניפולציות רגשיות זה אני.
משחקת במוחות, לשירותכם. איך אפשר להוציא מכם משהו למען עצמי?
"במאית", כיניתי את זה פעם.
מביימת את העולם. עד שהעולם מתמרד.
שתהא לי שליטה במשהו.
הכל כל כך לא ברור ואקראי. רק אנשים ברורים לי.
שנים של הסתכלות. ניתוחי התנהגות.
אם לא לאהוב אותם, אז שלפחות יאהבו אותי.
מרירותה הנוראה של האמת האיומה שלי: אני שונאת אנשים.
הקלות הבלתי נסבלת של התקווה שלהם.
של החלומות שלהם. כמה קל להפיח בהם תקוות שווא.
כמה קל לשחק להם על הלב, להתקרב לאט, ואז להתרחק מהר, שלא יגעו
בכלל.
בי לא ישחקו יותר, אף פעם.

אני לא משחקת את המשחק שלהם, דוקטור. אני מביימת להם אותו, ואז
הם השחקנים שלי, שבויים שלי. לא תצאו מכאן, ילדים קטנים
ומפוחדים שכמותכם. הא-הא!
אני אבשל אתכם לאט לאט במרק הסמיך של התודעה המעוותת שלי. לא
תאשפזו אותי. הא-הא!
לא תברחו לעולם, אתם מבינים. אני רודפת אתכם. וירוס אובססיבי
ועיקש.
אם לא באופן מעשי, אזי בתזכורת מהדהדת, צלקת על התודעה שלכם.
שום פירמוט לא מתגבר על שריטה בהארד-דיסק.
תהא זו נקמתי על הנטישה.

חרא, טוב?
הקול הזה, רודף כל ימיי.
זה מה ששמעתי באוזניים מזמזם.
משהו כאן לא תקין.
אנשים נורמליים לא פועלים ככה, ענת. את מכירה אנשים, רובם נעים
ממקום אחר לגמרי.
וזה בהחלט לא המניע שהיית רוצה לעצמך. נקמה?
אהבה, לא? זה מה שאת חורטת בדגלים ובשלטים על כל הקירות. כיסוי
מיטה ורוד ומתקתק. מסתיר את הפצע, חור שחור מדמם שכזה, שמתחת.

נקמה. רוע צרוף ואגואיסטי לחלוטין. לא מתאים לאימאג' השוקו
שלך.
אהבה וילדותיות בת ארבע.
לא נקמנות של גיל עשר.
ושתיים עשרה.
ועשרים ואחת שנים מלאות.
עד הבוקר.
למה לנקום? במי?


כל מי שרציתי משהו ממנו. ולא אמר לי כן מיד.
בכל מי שלא מקבל את כל כולי. מיד. בלי דחיית סיפוקים.
זה משאיר אותי נוקמת בכולם.
כל הזמן נוקמת בכולם.
אמא'לה. הבוקר הפנים בראי נחשיות ורעות.
דם מורעל זורם בי.
כל הזמן שונאת. כל הזמן מקנאה. כל הזמן נוקמת.
כל הזמן שונאת. כל הזמן מקנאה. כל הזמן נוקמת.
שוב ושוב נוקמת בכם את עובדת קיומי, את עובדת שליטתי המוחלטת
בתקוותיכם.
מפקיעה מכם את היכולת לבחור.
אתם שלי עכשיו ולא תלכו.

הבשר הנעלב עד עמקי נשמתו מהדחייה שלכם, שונא אתכם בכל ליבו.
ספקו את רצון הבשר הנפלא שלי, או תסבלו. תטבעו בחלומות
שלכם-שלי, ככה עד שתספקו אותי, עד שתאהבו אותי.
הדם המוריק מבכי על כל מה שאין. אז תתנו לי. לא אקבל מכם- לא
אנוח עד שיהיה לי מכם מה שרציתי. זה לעולם לא קורה, כמובן, כי
אין לכם לתת את שרציתי, ומיד. אז אם אני מתפשרת, אתם תשלמו.
לכם יש יותר, מבהירה הפעימה החסרה שלי.
הלהבה תאכל את כל מה שפוגע במה שמכיל אותה, הגוף הפועם שלי.
תכווה קשות כל מי שיפגע בי, שידחה אותי שוב. לא עוד בת עשר.
עכשיו כבר חכמה מספיק לבנות לכם עולם מסוייט, שכולו משאיר אתכם
שפוטים בידי.אם לא מיד, אז בכוח.
בשר-שנאה, דם-קנאה ולהבת-נקמה. (שלושה מקפים!)

כזאת אני?

זה אדם רע. מאוד, אפילו.
יש כאן את כל היסודות הרעים בעולם, אלו של המלחמות.
אלו שאני נגדם. אבל זה ההבדל בין התיאוריה והמעשי.
פער במציאות.
בדיוק כאם הוא מתחיל. אני אדם כואב ושונא.
לא אוהבת בכלל. רק כאלה שהוכיחו את עצמם אל מול בעיית האמון
שלי.
רק מי שמוכן למניפולציות, כי הוא אוהב אותי. מי שעומד בעינוי
שלי ורוצה עוד ממני, מסיבה לא ברורה.
המזוכיסטים, דקת דומיה. או לחילופין, המטפלים.
נשמות טובות ויקרות. חבל שהם גם לפעמים אומרים לא, למרות טוב
ליבם. אמרו לא, שישרפו מצידי.
חבל עליהם, באמת.
אני מתגעגעת תמיד לחום שלהם אחר כך.
הוא התקווה היחידה שנשארה לי. יש שם חום היכן שהוא בשבילי.

לכן לא אשפוז.
כי חייב להיות מישהו שיחבק. מישהו שאני אדע לקבל את ה-לא שלו.
כי אני רוצה ילדים, פור פאק סייק.
כי נגה שלי גדלה לי מול העיניים, ומרככת את הלב, בחיבוק המובטח
לי תמיד.
כי אמא. כי אבא.
כי היה לי פעם חבר טוב אמיתי.שנתן לי לראות שאני יכולה לדבר,
ויכולים להקשיב.
כי יש עוד תקווה קיבינימט.
כי יכול להיות אחרת. כי חייב להיות אחרת.
כי לא יתכן שאפגע ככה בבני אדם.
כי אני כן אוהבת אותם.
כי אני רוצה שיהיה להם טוב.
רק רוצה שגם לי יהיה טוב.
ואיכשהו, אף פעם לא טוב לי, חוץ מכשנדמה לי שהגשמתי לי חלום,
שמה קורה והולך מיד.
כי מניפולציה. כי שקר.
כי זה רק נדמה לי.

אני רוצה אמת צרופה שתהיה שלי.
כזו כמו שיש לכם, במצפן המכוון שלכם לעולם.
ואני רוצה אחרת.

איפה אפשר ללמוד איך לאהוב?