מוקדש  לאורית ישראלי- צעירה לנצח.


היא נשארה ילדה לנצח
תחלואי החיים לא פגעו בה.
תמימה, פורטת על הגיטרה שלה,
מציירת עוד ציור, משרבטת עוד רישום.
אהבות ראשונות, נשיקות חמות
חברות להתלחשש איתן במסדרונות.
כולם כבר התבגרו-
פגעי הזמן ניכרים עלינו
ורק את נשארת תמימה, יפיפייה

שמונה עשר אביבים חלפו
לא!
שמונה עשר חורפים! בלעדייך.
האובדן גדול מנשוא- מתגעגעים אלייך ללא תקנה
את, הבוגרת, המוכשרת, המדהימה
שלימדת אותנו עד כמה החיים שבריריים
והנה, את אינך ואנו לבדנו.
מהרהרים בך בכל הזדמנות-
אבל לאט לאט הזיכרון בוגד, מתעתע.
הילדות חלפה, ילדה שלי,
הילדות חלפה והחיים נמשכים בצורה מכנית
השיגעונות שהיו- לא יחזרו יותר.
הדרך שעברנו היא כל כך ארוכה
ואת הגעת, כמו שהבטחת, למוות

ואנו פה עדיין מתייסרים.