זה היה לפני 57 שנה ואני עדיין זוכר את המראות, הצעקות, הריח
והטעם בפה כאילו זה היה אתמול. מלחמת העולם השניה, אני מפקד
טנק שרמן בפלוגה השנייה, גדוד 107. הדיביזיה המשורינת ה-11
שאנחנו שייכים אליה חצתה חלקים נרחבים באירופה, צלחה את הריין,
איבדה בדרך מאות לוחמים וטנקים, והרגה גם אלפי חיילי אויב,
רובם חי"רניקים, חלקם גם שריונרים ותותחנים.
מטרת הגדוד שלנו כעת היא לכבוש את רכס החולם בצפון איטליה. על
הפלוגה שאליה אני שייך הוטלה המשימה לאגף את הרכס ולהמטיר
עליהם אש כבדה כדי להקל על שאר שתי הפלוגות וגדוד החי"ר שנלווה
אלינו (גדוד 199 מהחטיבה המלכותית 13) לכבוש את הרכס. אני נע
שלישי בשיירה, מלפני המ"מ שלי ובראש המ"פ. הסדר קצת שונה
מהרגיל אבל במלחמה לא הכל הולך תמיד כמו שתרגלנו באימונים.
נענו במהירות גבוהה כ-500 מטר לפני הרכס המדובר, ביודעין שכל
רגע עלולים לפתוח לעברנו אש מאחר מהמארבים הרבים שיש בטוח
בשטח. אחד מרבים בהם נתקלנו כבר עד עכשיו. כל הזמן יש רעש
וצעקות. צרחות בקשר, יריות של מקלעים, צעקות של חיילים
וקצינים, מסוקים חגים מעל ורעשים של פצצות שנופלות קרוב. רק
ראשי חשוף בצריח, לא חושף יותר ממה שצריך לחשוף, אבל בשל כך לא
רואה יותר מ-10 מטר קדימה. הטנק שלי עדיין שועט קדימה ומטלטל
כמו ספינה בסערה בלב ים. אף אחד לא מרים את הראש, ולפתע 2
פיצוצים אדירים, אני מרים את הראש ושני הטנקים שלפני מעלים
עשן, 2 טילי בזוקה פגעו בהם פגיעות מדויקות. מהמארבי בזוקה
אנחנו הכי פוחדים, וזאת הסיבה. הם מורידים אותנו כמו זבובים.
אני זורק מבט חפוז תוך כדי שאני עובד את הטנק מ"פ, המ"פ שוכב
בצריחוו והנהג שלו שנפצע בצורה בינונית בוכה עליו. אני נכנס
לתוך הצריחון, כולי רועד מפחד, לא יודע לאן אני נוסע, במיוחד
שעכשיו כשאני מוביל את השיירה. אני עוצם את העיניים וצועק לנהג
בקשר להגביר מהירות. נסענו דקה, בלי שאני יודע איפה אנחנו.
התרוממתי שוב לצריחון וראיתי שכולם עדיין אחרי, ובינתיים
בשיירה נפל עוד טנק. 200 מטר מהרכס, האש מתחזקת, אני לא מרפה
מהמקלע. הרעש לא מפסיק לשניה, ריח חזק של אבק שריפה באוויר,
רעש של כדורים שורקים ופצצות נופלות, צרחות וצעקות מכל עבר.
עדיין לא מרפה מהמקלע, יורה בלי הפסקה, סתם לאוויר, לא למקום
מסוים, רק כדי להרגיש שאני עושה משהו. הקנה כבר אדום. אני מרפה
מההדק ומחליף שרשיר, ממשיכים קדימה, אנחנו כבר כמעט מגיעים
לתחילת הרכס ועדיין שועטים. אני שוב עוצם עיניים לדקה ושומע
בראש שלי את "סימפונית הניצחון" מתנגן בקצב של הפגזים והצעקות.
צורח לנהג שוב להגביר מהירות, לא להרפות מהגז, לא להיות
סטטיים, מרגיש כמו "ההולנדי המעופף" שפורץ לבמה. צורח הוראות
בקשר לפלוגה לירות את כל התחמושת שיש לכיוון הרכס. הטנקים
מתחילים לירות תוך כדי תנועה, פגזים חולפים ליד הראש שלי,
הטנקים רועמים, אני ממשיך לצרוח הוראות בקשר, לא שאני יודע מה
להגיד, רק בשביל שאני יוכל לתפקד ולא יתמוטט. המ"מ גם צועק
הוראות בקשר, פתאום הוא נקטע. נראה לי שהורידו לו את הטנק.
ממשיכים להתקדם, נותבים שורקים מעל הראש, הרעש לא מפסיק לשניה,
ארטילריה מכה חזק לידנו, צרחות בקשר. לא יודע כמעט מה קורה,
ממשיך לירות במקלע במקביל לירי הפגזים, רואה דם בכל עבר וכנראה
שהתעלפתי. התעוררתי על הרכס, לידי שני חובשים מטפלים בי. עוד
על הרכס היו חלק מהגדוד שלי ששרד, וחלק מהגדוד חי"ר, שלא שרד
ממנו הרבה. כבשנו כנראה את הרכס.
נפצעתי קשה ביד, שיחררו אותי מהמלחמה. הנשיא העניק לי צל"ש.
חזרתי הביתה שלם בקושי.
זה היה לפני 57 שנה. אני עדיין מספר לנכדים שלי איך קרענו
לגרמנים את התחת במלחמה. אני מפקד על טנק שרמן ישן 76 מ"מ, אני
בגדוד של טנקי צ'רצ'יל, אבל הטנק צ'רצ'יל שלי נתקע באמצע הדרך
כי שכחתי למלא אותו בשמן. אני והצוות עלינו על טנק שרמן שמצאנו
בדרך במקומו, אני בכלל לא עברתי קורס מפקדי טנקים או משהו כזה,
סתם רציתי לראות איך זה להיות מפקד טנק. וזאת מלחמה. מי יודע
מה קורה ומי מה. המג"ד שלי לקח את המפקדים והקצינים לתדריך,
והסביר לנו שצריך לכבוש איזה רכס, לא יודע איך קוראים לו, לא
הקשבתי כל כך. הייתי עייף מדי. אני שלישי בשיירה, עוקב אחרי
שני הטנקים שנעים לפני. הייתי טנק שישי בסדר תנועה אבל עקפתי
כמה שנסעו לאט מדי לטעמי. התחלנו תנועה לכיוון הרכס האמור, אני
לא בטוח איזה רכס זה בדיוק , יש מולנו כמה. פתאום אש ממארב נ"ט
נפתחה עלינו. הטנק שלי לא נפגע, אבל שני אלו שלפני כן נפגעו.
אני פתאום מוביל את השיירה. הגרמנים הזונות האלו הרגו לי כמה
חברים מול העיניים. אני צועק בקשר "הם יורים גם בסוסים" ומתחיל
להאשים את הנהג שלי במותם. לא יודע למה. מסכן. הוא מתחיל
לבכות. אני צועק לו שלא יישבר לי. יורים עלינו ממש הרבה, הרעש
לא מפסיק לשניה. במזל הטנק שלי לא נפגע, אני נכנס לתוך הצריח,
עוצם עיניים וצועק לנהג להמשיך. הוא צועק לי כמה פעמים שאין לו
מושג לאיפה להמשיך, אבל אני מתעלם ממנו. גם לי אין מושג יותר
מדי. הניחוש שלו שווה כמו הניחוש שלי, לא? אני מתרומם לצריח
שוב לראות איפה אנחנו, ורואה שיש לנו עוד כמה דקות עד שנגיע
לרכס. אני צועק לנהג שיגביר מהירות, ומתחיל לזמזם בקשר את
"ההולנדי המעופף" של וואגנר, אבל הקשר שלי בוכה לי להפסיק. אני
מפסיק.
אחד מהקצינים מתחיל לתת הוראות בקשר ונקטע בפתאומיות. אני
מתחיל לצעוק - "גרמנים זונות" בקשר מתוך ניסיון להפגין בטחון
ולהרגיע את המצב, אבל זה לא עוזר. אנשים בוכים וצועקים בקשר.
הירי לא מפסיק מסביב לשניה. הנהג שלי מבקש ממני להפסיק לצעוק
בקשר. לידי אני רואה פתאום טנק נוסף שלא שייך לפלוגה, אבל על
הטנק נמצא מייק פרנקל, והוא אסף איתו את ביל ג'ונס הנהג ועוד
שני לוחמים ועלה על טנק טייגר או פנתר ישן. ארבעתם כנראה באו
מטנקים שנהרסו. אני מעריך את מייק והלוחמים. למרות שהורידו להם
את הטנק ושאר אנשי הצוות המקורי שלהם כבר בטח מתים או פצועים
הם עלו על טנק אחר ורוצים להמשיך להילחם.
פתאום מארב בזוקה הוריד את הטנק שלהם. אני מתחיל לצעוק בקשר -
"הם יורים גם בנמרים" אבל מפסיק. זה לא מתאים עכשיו. אנחנו כבר
קרובים מאוד לאחד הרכסים שהנהג בחר שמולנו. אני שואל את הנהג
אם הוא בטוח שזה הרכס שאנחנו צריכים לכבוד אבל הוא לא עונה,
הוא רק התחיל לבכות. נראה לי שהוא כבר לא נוהג יותר. או שהוא
נפצע מאחד הכדורים התועים, או שהוא איבד את זה. אנחנו כבר
עולים על הרכס שאותו הנהג בחר, אני מתחזה לאחד מהקצינים בקשר
ופוקד על הפלוגה לפתוח בכל האש האפשרית לעבר הרכס שלפנינו. כל
הטנקים נענו והתחילו להמטיר אש כבדה. גם הטנק שלי יורה בטירוף.
אני לא מרפה מההדק של המקלע אבל איבדתי שליטה עליו והמקלע יורה
ללא הבחנה לכל הכיוונים. נראה לי שפגעתי בכמה טנקים שלנו.
יריתי לעצמי ביד בטעות תוך ניסיון להישתלט עליו.
נבהלתי מכל הדם והתעלפתי. כשהתעוררתי החובשים הסבירו לי שאני
גיבור כי על הרכס שכבשנו היו המון קצינים גרמניים בכירים
שתיצפתו על הקרב. רציתי להסביר להם שאם כך כנראה שזה לא הרכס
שהיינו אמורים לכבוש, אבל הם נתנו לי פטור מהמלחמה אז לא רציתי
להסתבך. בסוף גם קיבלתי צל"ש.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.