לפני כשלוש שנים, משהוא בתוכי נקרע... כשכתבתי מכתב לחברה שלי,
זה מה שהתפרק על הנייר. מישהי בתוכי כתבה לי:

"היית חייב למות ביום הזה, יום שכולו מוקדש למוות. ואני בוכה?
למה שאבכה? עם כל הזעם והעצב שתקועים בתוכך, מי יכל לבכות? אז
המקלחת בוכה בשבילי ובשבילך. ניסית לצעוק. היית לבדך, ודמיינת
כמה טוב זה יהיה, לצעוק את הכל, להקיא את כל הרע, לרעוד עד שלא
יהיה בך כוח עוד. אבל לא יכלת, למה לא יכלת? אתה לא מוציא
מתוכך כלום. אתה כבר גם לא בוכה. ופתאום אתה חושב שזה לא יהיה
רע כל כך, לפגוע קצת בעצמך, להזיק, אולי לגמרי. להישבר. למה
היום? אולי כי היום קרה הכל שוב. ולא חשוב מה קרה, חשוב רק שזה
היה יותר מדי. אתה נגמרת, אתה וכל המשוואות שלך: חיים ומוות,
תקווה ופחד. ולא ידעת מה יקרה כשהמשוואה תתאפס, כשהחיים שווים
למוות, כשהתקווה והפחד לא משנים עוד, משוואה ריבועית ששווה
לאפס. מה הנעלם, אתה שואל. אמונה, כי רק אז אתה מדבר אליו.
בעצם, מתלונן. יעזור לבכות לו? סליחה אתה לא בוכה, כמעט
ושכחתי. אלוהים מעל הכל, אומרים. לא. הוא רק שם כשאין שום דבר
אחר. וכל השאר הוא רק כדי שיהיה צידוק לבוא אליו בתלונות. והנה
עוד דבר משובץ במבנה שהתמוטט. מה זה בכלל משנה. כי אתה הורס את
עצמך. שלב אחרי שלב. אם היה לך את ההגינות להתפוצץ בבום - או
אולי לא את ההגינות. הייאוש המוחלט. משהו מוחלט. אבל אתה כבר
כלום, חוץ ממשהו שנהרס. ואתה נהנה לראות את עצמך נהרס, אתה גאה
בזה, הורס חלק אחרי חלק, מקריב למוות, לפחד, לתקווה, לחיים.
כמו בבתי המקדש למוות, שם לכל אחד יש את המזבחות הקטנים שלו,
שם הם מקריבים פרחים חיים לאלים המתים שלהם, והם גם מקריבים את
המתים שלהם לפרחים חיים, כמעיין תחרות - מי יגווע קודם,
הזיכרון או אנחנו? את התקווה מקריבים כשיוצאים משם, כמו שאת
הפחד מקריבים כשנכנסים. ואתה מקריב את עצמך, את כולך. ומה
איתי? אני צועקת כמעט, כשאתה מתרחק. גם אני חלק ממך! אל תהרוס
גם אותי! אם היו קללות בחלק ממך שזה אני, הייתי גם פולטת כמה
מהן, אבל גם אותן אתה שומר בפנים, גם אותן אתה דואג לא להוציא
במקומות מסוימים. ואני עוזרת לך בזה. ולפעמים שנינו נכשלים,
וזה רק הורס אותך יותר. אני אקח על עצמי את האחריות, טוב? זה
הכל בגללי. רק אל תרגיש יותר מדי רע, אל תהרוס את עצמך יותר.
אני בוכה בתוכך, אני כמו מכה בקירות. עוד מעט תכניס אותי לתא
מרופד, או שיכניסו אותך. אני אוהבת אותך, ולא בגלל שאני אוהבת
אותי. ואני אוהבת אותך למרות שאתה לא אוהב אותי. אתה לא ממש
מודע לי רוב הזמן, ובשאר הזמן אתה מתבייש בי. אבל בכל פעם שאתה
בוכה, אני בוכה, אפילו יותר. ואני כותבת את המכתב הזה, אולי
בגלל שלא הסכמת לבכות, שלא יכלת לבכות עם כל הכעס הזה בתוכך.
אז הייתי חייבת לכתוב לך את המכתב הזה. אתה לא חייב לבכות, רק
אל תכעס עלי, אל תכעס על עצמך. אני עומדת ומביטה בך מתרחק,
מחזיקה מולך חתיכות של פאזל, וצועקת חכה, יש עוד חתיכות פאזל
שלא במקומן, מה עם האהבה במשוואה שלך, יש עוד חתיכה שלא
במקומה. פאזל? אתה משיב, מה זה פאזל? כי אתה עסוק בלהרוס חתיכה
אחר חתיכה, עד שלא יישאר כלום חוץ מדבר כאוטי ומוזר, בודד
ואדיש - אני מרגישה אותך הורס גם אותי! הפסק! די! חדל לברוח
מעצמך, הפנה את מבטך פנימה, אלי. אני לא מבטיחה שתאהב את מה
שתראה, ואני יודעת שאני רק חלק מזה. הייה אתה, בשביך אם לא
בשבילי. אולי אני חדשה במקום זה, המלא כמעט עד אפס מקום, אבל
אני מרגישה את כולם גוועים. אל תהרוג גם אותי. או שתהרוג רק
אותי. אבל הייה אתה. איתי או בלעדי. פשוט הייה. ותשכח אותי."

בתחילה חשבתי שלא לשלוח את המכתב הזה. לבסוף שלחתי אותו,
בתוספת הערה:
"התנהגי כאילו את היחידה שקראה את המכתב הזה. כולל אותי."
"אבל מי אני?"