חושך, חדר סגור, מזגן.
היא יושבת מול המחשב, מחבקת את עצמה ורועדת מקור, אך לא מעזה
אף לא לרגע אחד להתפתות לדחף הזה, לקום ולכבות את המזגן.

החדר מתמלא לאט לאט בייאוש שאופף אותה, לא עוזב אותה כבר
שנתיים, גלים של פסימיות חוסמים לה את הנשימה. היא עוצמת
עיניים, פוקחת אותן, דומעת.

היא עסוקה בלחפש משמעות לחיים, כי את המשמעות לעצמה היא איבדה
מזמן.
היא כבר עייפה מלחפש את הטעויות שלה, מלהחזיר את הזמן אחורה.
היא פורשת ידיים לאוויר, מוותרת לעצמה.

ערב, גינה מוארת.
היא יושבת על כסא מפלסטיק, מוקפת שני בנים.
מבחוץ היא מעורה בהכל, מעורבת בשיחה, מנסה לשדר שמחה.
מבפנים...  מבפנים הכל להיפך, שום דבר לא דופק כמו שצריך. היא
מנסה להאשים את כולם בצרות שלה, פוחדת לחשוב שאולי לה יש חלק
בכל הסיפור הזה.

מילה אחת, כמו סכין. העצבנות מתפשטת בגופה כמו רעל. מחלחלת מהר
בכל איבר בגוף שלה, לא נותנת לה זמן להתחרט, להרגע.
היא מתפרצת. אוספת את הדברים שלה והולכת.

לילה, מטבח.
היא נכנסת בצעדים חרישיים למטבח. בולעת במבטים שלה את כל מה
שיש שם, יודעת שהיא בחיים לא תוכל להשיג את זה. היא כבר שלושה
חודשים מתפקדת על בטן ריקה, לפעמים זה עושה לה תחושה טובה, של
כח, לפעמים היא מרגישה דפוקה.
היא פותחת את התנור באיטיות, מוציאה משולש פיצה, מחלקת אותו
לרבעים, אוכלת רבע ומחזירה את השאר לתנור.

לילה, חדר סגור, חושך.
היא מדברת עם החברה הטובה במחשב.
כל כך הרבה דברים היא רוצה להגיד, אבל נמנעת. לא אוהבת לשתף
אחרים, לא אוהבת שכולם ייראו אותה, יידעו אותה, יבינו אותה.
הן מדברות על החיים, על זה שכבר מזמן אין להן מה לעשות שם.
הן מנסות לחשוב על משהו שיאיר להן את האפילה שהן תקועות בה,
אבל הראש ריק. שום דבר לא עולה על הציפיות שלהן.

לפנות בוקר, חדר סגור, מיטה גדולה.
היא נשכבת על המיטה, כמעט מפילה את עצמה עליה, מתמתחת לאורכה,
מנסה לגעת בכל נקודה במרחב שלה.
היא פותחת את הרדיו, שומעת מוסיקה נעימה שהיא אוהבת וככה היא
נרדמת.

בוקר.

חדר סגור, תריסים מוגפים.

ילדה מתעוררת לעוד יום מגעיל.

מחשב.

שיחות סתמיות.

ריבים עם כל העולם.

לילה.

אכילה אסורה במטבח.

התייסרות על האכילה.

חושך.

חדר סגור.

אי מעש.

חרטות...

וככה הזמן עובר. מורכב מרגעים חסרי משמעות, שאין ביניהם שום
חיבור, שום רצף.
ורק אני מוחה, מנסה להבין... איפה טעיתי.