"תספרי לי איך התחלת ללכת להלוויות של אנשים שאת לא מכירה"
"לא לגמרי בטוחה"
"רק יודעת שאני מרגישה צורך עז, כשאני קמה בבוקר,  להסתכל
במודעות האבל בעיתון, ולחפש את המודעה עם הנפטר הכי צעיר
וטראגי - לברר את מקום ומועד הלוויה, ולהגיע..."
"ומה את עושה כשאת שם? עומדת בצד וצופה?"
בחורה מחייכת.
"אני צופה ומוקסמת"
"יש משהו כ"כ מושך ביגון הזה."
"יש קסם עצום  ובלתי מוסבר בצפייה בכאב הלא נתפס הזה."
"יש בי אפילו קינאה מסוימת לקרובי המשפחה, לאחים, להורים
ובאופן כללי לאלה שהכי כואב להם.
"שלא לדבר על האחווה שבצער"
"ה'ביחד' הזה הוא יחיד במינו ולאלה שחסר להם 'ביחידות'  בחיים
- זה בהחלט פתרון מומלץ.
"ואת לא מרגישה אי נוחות, אפילו מינימאלית בסיטואציה?"
"אני מרגישה ממש בבית - כלומר אי נוחות בסיסית."

קינת המת מאד מזכירה את הנגינה על כלי מוסיקלי.
אין טיפת שקר, אין הצגות, אין העמדות פנים.
ישנם רק התחושות והביטוי שלהן.
אפילו הפרצופים שעושים מוסיקאים בעת הנגינה מזכירים את
התייפחויות האוהבים בעת שעורמים על גופת יקיריהם את עול
האדמה.
ולמה המתים נאלצים לשאת במותם משקל פיזי גדול יותר מכל משקל
שנאלצו לשאת במהלך שהייתם בעולם החיים?
מתי עוד אדם צריך לשאת עליו משקלם של 500 ליטר חול, אבנים, חצץ
ודמעות?
סה"כ היינו מצפים שיהיה הפוך:
הנפטר כבר נאלץ לסבול את העול הגדול ביותר - קרי המוות - ועתה,
יש לארגן לו תנאים אופטימאליים
לחוות את הנצח.
במקום למקם את הנפטר עמוק באדמה - יש לשים אותו במקום מוגבה.
במקום סגור ומכוסה - פתוח ואוורירי.
ההגדרות לתנאים אלו יכולות להמשך עד אינסוף.
ובכל זאת זורקים לאוויר: "שינוח על משכבו בשלום"
במקום האמת: "שירקב בקברו בחנק".
כנראה שבכל זאת - אפילו בסיטואציה הזאת - "מישהו משקר!!!"

"וככה את עומדת בצד כל הטקס?"
"לפעמים אני ניגשת להורים ומספרת להם על איך אהבתי את בנם ואיך
בילינו את אותו הקיץ ביחד, אז, לפני הזמנים הקשים."
"לפעמים אני מספרת להם שאני הייתי המאהבת של הבת שלהם."
"בסה"כ אני מריצה הרבה תחושות ומחשבות בראש."
"חלקם הגדול של מחשבות אלו הם אסורות לגמרי."
"למשל פעם חשבתי לספר בדיחה באמצע טקס הקבורה"
"פשוט לחכות לרגע הכי לא מתאים, הכי קשה, מלא צער, נזלת, טישו,
וזעקות - ולצעוק בדיחה גסה.
לפעמים אני בוכה"
"לפעמים אני רוצה להוציא תת מקלע ולרסס את כולם.
"פשוט לראות את מאות האנשים שבוכים שם, מתפנים לרגע מהעיסוק
האובססיבי ביגונם, בשביל ללבוש את ארשת פחד המוות, בעוד
הכדורים מפלחים וחודרים את בשרם."
"אם כבר כאב בלתי נתפס - אז עד הסוף."
"לפעמים אני רוצה להתחבק אתם, להרגיש את רכות צערם ולהרגיש על
עורי את האינטימיות הרטובה השנייה שהפנים יודעות להפיק."
"אבל בעיקר, בעיקר אני רוצה להרגיש את מה שהם מרגישים - את
האמת."

"אולי תספר קצת על עצמך"
"אני? אני הולך לחתונות של אנשים שאני לא מכיר"
"ובשביל זה אני לא צריך להתאמץ"
"רוב החתונות שאני מוזמן אליהם - הם של אנשים שאני לא מכיר."
"ומה אתה עושה שם?"
"אני, בסדר המדויק הבא עושה כלהלן:"
"בז, משתעשע, סולד, מפחד, נעצב, מקנא ולבסוף מזלזל בעצמי על זה
שאני מקנא."

חתונות הם ההפך המוחלט של לוויות - ולגמרי ללא קשר לעניין
השמחה מול העצב.
הניגודיות האמיתי בין השניים מתבטאת בשקר מול האמת.
בעוד לוויות הם אמיתות מוחלטות עם שקרים קטנים הרי שחתונות הם
שקרים ענקיים עם אמיתות זעירות.

"אני עומד בחתונות ומסתכל סביב בהלם"
"אני בז להצגה, לזיוף"
"אני כועס ומפחד מהשקרים שנזרקים סביבי"
"אני סולד מהמשחק של החתן וכלתו, של המשפחה ושל שאר האורחים"
"ואני בוכה כששוברים את הכוס"
"אני כ"כ מבין לליבה של הכוס המסכנה"
"היא עומדת שם עטופה ומהודרת, שלמה ונקייה, צחה ושקופה"
"היא חייה את חייה בלי להפריע לאף אדם"
"בזכותה ובעזרתה הצימאון מורווה"
"ואיך מכירים לה תודה? - רומסים אותה, רוצחים אותה, משפילים
אותה, אונסים אותה"
"וכל זאת עם חיוך של שיא האושר על הפנים"
"איפה האהבה פה?"
"איפה האושר, ההנאה, האינטימיות?"
"מחכה שהכוס תנקום יום אחד ותחדיר את שבריה לרגלו של הרוצח"
"בכוח - דרך הנעל - שירגיש באמת את ירושלים!"
"וככה היא נשארת - מתבוססת בחלקיה , יודעת שהיא במצב העל
חזור"
"שהיא לעולם, לעולם לא תרגיש את הכרת התודה הסמויה שנסוכה על
פניו של אדם שזה עתה סיפקה לו את שירותיה והביאה לרווית
צימאונו."
"ואני עומד שם ומייבב"
"מנסה להבין למה לא הפריחו יונים או משהו בסגנון"
"האונס בא בגוונים רבים ואני כואב את כאבו."

"מצחיק אותי גם, שהרבי מזכיר את ירושלים בתמורה ליד ימין"
"האם אפשר להשוות את היכולת לאונן לזיכרונה של עיר?"
"ואולי הכוונה שאני צריך לחשוב על ירושלים בעת האוננות?"
"סה"כ די ברור למה הקדוש ברוך הוא ברא את הגפה הזאת..."

"ולבסוף, למרות שאני ממש לא רוצה, למרות שאני כועס על עצמי כל
פעם מחדש, למרות שאני בז וסולד ומזלזל בעצמי, אני לא מצליח
להתאפק ואני מקנא!!"
"בסופו של דבר, אחרי ההצגה והשקר - הם הולכים הביתה ביחד ויש
סיכוי לא רע בכלל שהם יעשו את הלוויה הבאה שלהם ביחד."