אני לא יודע איך לכתוב לך,
ואיך בעצם לבקש סליחה.
זיכרון עמום, שנותר לי ממך.
יוצר בי דמעה שכוחה.

                 ואני לא יודע איך לבכות לך,
                 כשחרוט בי הזיכרון הרחוק.
                 של שימחת החיים שהייתה בך,
                ימים של אושר ושל צחוק.

     ולמרות שידעתי שסבלת מאוד,
         הסתרת הכל בחיוכים.
        וילד שכמוך, נפל במלחמה
     מרחף לו עכשיו, בין שובל מלאכים.

ואני לא יודע איך להיפרד ממך,
וכועס על עצמי עד מאוד
איך לא דיברתי, לא הייתי איתך.
כשנלחמת על הצורך שבלשרוד.

                             ובכיתי בתוכי את הבכי שלי,
                             במילים הכתובות על גבי נייר,
                          אני כל כך מצטער וכואב אותך אחי,
                               ועכשיו זה כל כך מאוחר.