"קלארק אוהב את לואיס. לואיס אוהבת את סופרמן. קלארק הוא
סופרמן. סופרמן הוא לא קלארק. לואיס יוצאת להציל את העולם.
קלארק נשאר עם הזין ביד ועם המשקפיים על העיניים" - דידי מרגיש
עלוב ביום שטוף שמש, מנסח לעצמו עובדות ועוד מקווה שיהיה טוב.

לאחרונה אני מאוד מבולבל. ככה רואה חצי חצי. חצי רואה. חצי לא
רואה. יותר נכון רואה הכל מביט בכלום. שום דבר לא מבקש ממני
לרצות שאני יתבונן בו. אף אחד. קובי אומר לי שזה אני שלא רוצה
להסתכל. קובי הוא מסוג האנשים שרוצים שירביצו להם בלי לבקש ממש
במילים בואו תרביצו לי. אבל אני לא יכול להרביץ לקובי. אלא אם
הוא מבקש ממני. ממש במילים.

לפני 3 שנים נפרדנו. אני והיא. אחרי תקופה של 4 שנים ביחד
כחברים ועוד 3 שנים של ידידות לא ברורה. יום אחד שהיה הסוף של
שנה ארוכה ומייגעת קמנו שנינו אחרי לילה ללא שינה ואמרנו ביחד,
שאנחנו ילדים ושכחנו שאנחנו צרכים לבלות ולהנות. אז נפרדנו.
ממש. איש איש לדרכו. אני להדרכה בגדנ"ע והיא לנח"ל. ובכל זאת
אף אחד מאיתנו לא הצליח להיזכר איך נהנים. נהפוך הוא. מנסים
אפילו לשכוח. אבל אני כבר 3 שנים משלה את עצמי שהחיים טובים
ושאני ישן בלילות. אבל כשאני יוצא בשישי עם דידי וצחי. וכשענבל
מצטרפת אז בכלל נהייה גרוע (ולפעמים אנחנו אפילו עושים טעויות
של שיכורים) אז אני רואה צבעים אחרים. כאילו העולם הוא סרט
מצוייר. וזה מצחיק אותי ואני צוחק. אבל בפנים אני בוכה. בפנים
בחוץ. כי כולם רואים שאני צוחק, וכולם יודעים שאני בוכה.
בואו אני אגיד לכם את הדברים תאכלס. ואני לא מצפה לשום דבר
בתמורה. באמת שלא. אפילו הייתי רוצה שתהיו פסיביים. רק לפני
שאתם מקשיבים לי. קחו קפה. תשבו על ספסל בפארק באזורי המוח
האפלים שלכם, תחלמו על מה שזה לא יהיה, רק שזה יהיה משכנע.זה
מוסיף לאוירה. זה מסביר לכם בדיוק איך זה להיות אבל בעצם לא
להיות. והכי חשוב. אל תצפו לסוף.

"המלט, הוא גבר. רק מה, קצת משוגע. הוא, הטמבל, האמין שאבא שלו
מבקש נקמה באמא שלו, יענו המלכה של כל דנמרק שזה איפה שהוא
בצפון הארץ אבל עזוב את זה עכשיו. בקיצור, הוא מאמין ככה, שדוד
שלו הכיש אותו באוזן, אז הוא מתחיל לעשות שטויות ולזרוק חרבות
באוויר ועוד לשגע את הכוסית שלו אופליה, וכל זה בשביל מה?
בשביל שאם היו פסיכואנליטיים בתקופה של שייקספיר, שהיה הומו,
אז היו מרוויחים עליו הון. תבין שכל האבסורד הכי גדול בהמלט זה
שהוא בזמן שהוא מדבר מונולוגים מוזרים באנגלית, על אבא שלו
שמדבר איתו, הוא גם שואל אותך, יענו כאילו אתה באמת קיים
בשבילו, אם יותר כדאי להיות מלא להיות. שזה אבסורד, כמו שכבר
אמרתי, הרי בן אדם כזה, הוא כבר מזמן בהילוך של 'לא להיות'". -
דידי בוודקה שניה בסך הכל. סטודנט לתאטרון רחוב.

לא עבר שבוע מאז ניפרדנו. אני והיא. וכבר דידי היה פוקד את
ביתי, מחנך אותי, "באמת שחרא לי להגיד לך את זה, אבל, אמרתי
לך!", מספר לי על כמה בחורות כל הקיום שלהם נע מסביב לכוס
שלהם, ושזה אפילו לא המצאה שלו אלא של איזה אחד שקוראים לו
ניטשה. שניטשה היה מתוסכל כי כל החיים שלו הוא כתב על איזה אחד
שרצה לעשות טוב לאיזה כפר וכל הזמן אמרו לו "לך חפש את הנחשים
שלך שיכישו אותך על ההר", במקום לזיין.
"עדיף לחיות כמו ניטשה", הוא אמר, "גם נוח, אתה גם חכם, אתה גם
נתפס בעיני האומה כגאון שזה טוב אצל כמה אנשים שבטח ירצו
להשקיע בך כסף, וגם, ואולי אפילו הכי חשוב, אתה מאמין לכל
השטויות שאתה פולט". אין ספק שדידי חי לו כמו ניטשה. גם נוח,
גם חכם, כולם רצו לתת לו כסף. אפילו כשהיינו נפגשים למשחקי
הימורים שהוא היה ממציא בלילות האחרונים של הילדות שלנו, רגע
לפני הצבא, תמיד הוא היה מחזיק את הקופה, כולם בטחו בו. והוא
זיין, הרבה יותר ממה שבן אדם בגילו אמור או יכול לזיין, וזה רק
בגלל שכל בחורה שרק פגש האמינה לכל שטות שהוא פלט מהפה.
הוא, כמו שהוא ראה את זה, אמר לי שיש לי שבוע לפנות את כל
המחסנים שלי במוח שקשורים אליה, כי נפרדנו, כי יש לינק כזה
שנשאר תמיד וכמה שיותר מתעלמים ממנו ומהר, ככה הצלקת פחות
קטנה. אבל, וככה הוא היה נוהג לציין, אני חייב להבין שברגע
שאני זורק אותה לקיבינימט מכל התאים האפורים, ככה הזיכרון שלה
יכאב יותר ברגע שאני אשמע ממנה, לא משנה מה יהיה המצב הבריאותי
שלה, או כמה היא תהייה מאושרת ביחס לאושר שלי, זה הסיכון.
ואותו צריך לקחת. כי אין חופש, וזה המחיר שצריך לשלם בשביל
להכנס לתאטרון של החיים. זה שימכור לך חופש במחיר של כאב.
כן, גם אני לא הבנתי. אבל האמנתי. וזה המפתח לכל העסק. כי
הייתי רק בן 18 כשנפרדנו. ולא ממש ידעתי איך לקבל את כל הזבל
הזה של החיים כבר בגיל כל כך מוקדם. וכשדידי היה בא לו עם איזה
רעיון על משהו, מה שזה לא יהיה, אף פעם לא הבנתי. אבל תמיד
האמנתי לו. כי הוא היה הניטשה שלי. ותמיד בוודקה השניה, הייתי
אומר לו: "כה אמר דיד זרטוסטרא השני בן פרידריך ההומו ניטשה".
וזה היה קורע אותנו מצחוק, כאילו אמרנו איזה משהו שהשפיל את
אלוהים ומילא לנו את הצורך האנושי שלנו לחשיבות. רק בגלל דברים
כאלו ההאנג אובר היה בלתי נסבל. בטירוף!
אני, בשבוע שאחרי, התחלתי לפתח לעצמי איזו טראומה. כל דבר
החליט להחקק בזיכרון האקטיבי שלי. לכל דבר היה פירוש אחד וברור
"זה נועד לפגוע בי ולהוריד אותי מטווח קצר". וזה היה הצחוק של
החיילת ההיא מאיך שאני מקנח את האף באוטובוס. או אם זה היה
הסמל ש"באופן אישי" רוצה לאמלל אותי. או זה היה כל חוויה שהיא
שעברתי בטירונות: המיקום שלי ברשימת השמירות, ה"חברים" לאוהל,
כולם סוציומטים ואני צדיק בסדום. מלבד כל אלו, התחלתי להשתעמם.
מכל מה שרק הצלחתי לעשות. והנורא מכל היה שאנשים שיעממו אותי,
שאנ עצמי הייתי משעמם. ענבל אומרת לי לפעמים כדי להזכיר לי
מאיפה באתי ולאן אני הולך שאין דבר משעמם זה שאני משעמם, ואם
היא ממש היתה רוצה להשמע מקסימה היא היתה אומרת לי "אל תגיד
משעמם לי, תגיד משעמם אני". וזה היה מלווה במין טון דיבור
ילדותי ורוקד כזה, תמים ופוחז, שונה ומשונה, ויותר מכל מעצבן
את שלוותו של הבן אדם המשועמם. הלא הוא אני. ובשבוע הזה
שפיתחתי לעצמי את הטראומה, כל הזמן רק יצא לי לראות את החברים
האלו שלי. דידי עם הבירות, צחי עם הסרטים בדי-וי-די וענבל עם
צרור ההתחכמויות הנשיות שלה והקסם האלוהי שלה, ועם הצחוק
המתגלגל. והיתה לי אהבה לכל אחד מהם, כי הם כולם רצו לראות
אותי מגולח ועם חיוך (אז מה אם נפרדת, זה אומר שאתה צריך
להראות כמו מת?) וכל אחד עשה לי את זה (לפחות ניסה) בדרכו שלו.
אבל אני הייתי מאנייאק. כי אני לא רציתי לא את ענבל, ולא את
צחי, וברגעים כאלו לא ממש הייתי בטוח שאני צריך את דידי. אני
אפילו את החברה של עצמי לא רציתי באותם שבועות של אחרי הפרידה.
אני רציתי בכל מעודי, מכל מהותי ובכל קיומי, להיות איתה. שהיא
תחזור. והיו לילות שרבצתי על הרצפה של החדר שלי, שומע מוסיקה
ובוכה כמו ילד (בן 18 זה לא ילד!) ואומר לעצמי שאנחנו נחזור
ולא נריב. ושהבטחנו לעצמינו להנות, אז נהנה. אין ספק. אבל אני
ספגתי את הטראומה חזק. לא רוצה לקום. לא רוצה שיקימו אותי.
רוצה ולא רוצה. כמו המלט.

"תבין משהו, חברים זה כמו קומיק ריליף בסרטים של היצ'קוק, אם
יש כאלו, ז'תומרת. הם לא באמת מקדמים את העלילה לאן שהוא, לא
עושים משהו שיכול באמת להועיל. הם רק רוצים להזכיר לך שאתה
בקולנוע, כן? ושאין באמת ציפורים אכזריות בשמי לוס אנג'לס או
וואט אבר. אבל מה, קומיק ריליף לא יודע שהוא קומיק ריליף. וחבר
יודע שלא משנה כמה הוא יעשה את החיים של חבר שלו מצחיקים
ומוזרים, עדיין, הוא לא מקדם את העלילה לשום מקום" - צחי,
שרוצה ללמוד קולנוע, אבל מקווה שמפעל הפיס יממן לו את
הלימודים. לא בלי לעשות למענם שום דבר כמובן, הוא משקיע את כל
החסכונות שאבא שלו שמר לו בשביל לימודים בכרטיסי לוטו.

יש בעיה אחת, שאף אחד לא ממש מסוגל להבחין בה, לא בשום מצב,
אפילו לא מנקודת מבט אובייקטיבית. שאיכשהו בגיל של המשברים
הגדולים, כביכול, יש רק משבר אחד. והוא לא קשור למשברים מהסוג
של המלט "להיות או לא להיות". הוא משבר הרבה יותר מסובך: להיות
לבד או לא להיות לבד, זאת השאלה? והסימן שאלה בכוונה בא רק
בסוף. כי אומנם אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים מה התשובה, אבל לא
ממש בטוחים מה השאלה. או למה היא נשאלת.
"אתה מתנהג כמו ילדה בת 16, אתה יודע למה?", שאל אותי פעם חזי,
אני עניתי בתמימות "למה?" ומאז אני מתחרט.
"מה זאת אומרת למה? כי לילדות בנות 16 יש נטיה מעצבנת לסבך כל
מצב פשוט!", והוא היה כועס. וזה בגלל שחברה שלו דאז היתה בת
16.
"אתה אידיוטית, ותרשה לי לדבר אליך בלשון נקבה, כי זה לא מין
הנמנע! אתה אומרת לעצמך, שאם כל הכבוד לכל הקקה פיפי שלנו,
החברים הנפלאים שלך, אתה הוא זה שצודקת, כי אתה סובלת פה
מטראומה-פוסט-אהבת-אמת-קשה שאתה חווית עכשיו, ואילו זה ברור
לכל, שאין שום סיכוי שהיא אהבה אותך, או אתה אותה. היא לא אהבה
אותך, בגלל שילדות בגיל שלה לא מסוגלות להבין לליבו של גבר
בגילנו, ותאמין לי שאני יודע, ואתה לא אהבת אותה, מאותה סיבה
בדיוק, שילדה בגיל שלך לא מסוגלת להבין לליבה של ילדה בגיל
שלך, מבינה אותי מותק?". תשובות מאוד ארוכות ומעצבנות היו
לצחי. אבל אני הייתי מקשיב עד הסוף ואז מתחיל להתווכח. כמו
שאדם בגילי צריך להצטדק.
"אני לא חושב שגיל משחק כאן תפקיד, וחוץ מזה תראו מי שמדבר".
ותמיד הייתי מסיים את המשפטי תוכחה שלי בתחושת נצחון עילאית!
אבל זה עדיין לא היה מסב לי אושר כמו הגעגוע. ומאוחר יותר גם
הבנתי למה. אבל זה היה מאוחר יותר. ושוב בערבי שישי שכל החברים
היו מתכנסים (דווקא!) אצלי בבית, דידי עם הבירות, צחי עם
הסרטים, ענבל עם הסיפורים, אני עם הזכרונות, לפעמים גם אסי היה
מגיע עם הביטחון העצמי הירוד ואז גם היה לנו עם מי לצחוק.
כולנו היינו משתכרים. לפעמים ענבל היתה חושפת אברים כדי להצחיק
את דידי וכדי לגרות אותי. לפעמים היינו משחקים פוקר ודידי היה
תמיד מנצח. שוב בערבי השישי האלו, שהיה להם את הקסם שלהם.
היינו יוצאים עם ההברקות שלנו. מלאי המשמעות, על הדברים
הקטנים, זה על הגולף של ההוא, דידי היה מתחיל עם ניטשה. ערבי
השישי האלו, היו התחליף שלי לכל מה שאבד לי כשהיא עזבה לעולם
אחר. ובשעות המוקדמות של לפנות בוקר שבת, שאנחנו קצת מעולפים,
אני הייתי חושב לעצמי, אולי ערבי שישי אלו, אולי הם לא הקומיק
ריליף שלי. אולי הם הקומיק אסקייפ. צחי היה אומר לי שהוא צריך
לבדוק במילון המושגים שלו מעולם הקולנוע אם יש מושג כזה "קומיק
אסקייפ" למרות שהוא כמעט משוכנע שאין מושג כזה. לי זה לא היה
ממש משנה. החברים שלי היו לי מעיין קומיק ריליף, וכך ציינתי
בפניהם, וזה היה מרצה אותם. אבל בשבילי, הערבים היו קומיק
אסקייפ. ואדם, ברגע שהוא מרגיש שהוא מתחיל לברוח, משהו ברוח
הקודש שלו אומר לו שהוא צריך לחזור. ערבי השישי האלו. הם היו
ערבי הגעגוע שלי.

"אתה מסוג האנשים, שמרגישים הרבה יותר טוב כשהם מתגעגעים מאשר
כשהם מאוהבים. יש כמה כאלו בעולם. הם נשארים לבד. כמו שאני
רואה את זה, יש לך שתי אופציות מרכזיות. האחת, לאהוב את זה
בעצמך, להיות שלם עם זה, לשמוח מזה שיש לך איזו אהבה גדולה
להתגעגע אליה ואולי ככה אפילו תהיה מאוד מאושר בחייך, אך לבד.
והאופציה השניה היא, להפסיק להרגיש טוב בגלל משהו בכלל. לא
משנה מה זה, געגוע, אהבה, שנאה, פחד, וואט אבר. אולי ככה, אתה
ממש תהנה בחיים שלך, מכל מה שזה לא יהיה. כי אז לא תהייה לך
מחוייבות לאיזה רגש מסויים. והכי חשוב, זה מחזק את האפשרות שלך
להכיר אנשים, ושהם יאהבו אותך" - ענבל שלא רק מפליצה גזים
ריחניים מהתחת אלא גם מפליצה שטויות מהפה. היא רוצה להיות "שם"
כשתגדל ולא "כאן". ואם כבר "שם" אז שתרוויח את לחמה בתור בובה
של רחוב סומסום.

הצבא זה מין מקום שכזה, שתופס אותך בביצים כל כך חזק שלא משנה
כמה אתה בברוך בחוץ, כלומר בחיים האמיתיים-אלק-שלך, זה לא
יעניין אותך. אתה רק חושב על איך לעזאזל אתה מוריד את הידיים
השעירות והמסריחות האלו מהביצים שלך.
"קשה לי להאמין שהצמחתי זוג ביצים קטנטנות בכוס, אבל בחיי שזה
מה שצמח לי בטירונות", היא אמרה לנו באיזה שבת שכולנו יצאנו
והחלטנו לעשות שמח.
"תראי לי", היה מתגרה בה דידי.
"יש כלל ואתה יודע, שרק אחרי מספר מסויים של בירות אני מוכנה
לרדת לרמה הנלוזה של גבר פיכח", היא היתה מחייכת לו מאוזן שמאל
לימין בעיניים זגוגיות, כבר אולי אחרי הבירה השביעית.
דידי נהייה חובש קרבי באיזה חור בבקעה, משהו של הנח"ל, והוא
אמר לי שהוא רואה את "האהובה הזאת שלי" כפי שהוא נהג לכנותה
בבסיס שלו הרבה. כמה מתאים לתת לדידי את האחריות של חובש קרבי.
פשוט מתאים. הוא בטח ניהל מועדון הימורים מתחת לאף של המפקדים
שלו בלי שאף אחד מהם ידע. ואם אחד מהם ידע אז בטח שהוא גרם לו
להבין שזה לטובתו ואפילו גרם לו לחשוב שהוא מרוויח מזה. זה
פשוט דידי.
צחי התגייס ליחידת הסרטה של דובר צה"ל, ואף אחד מאיתנו לא היה
מופתע. אפילו שתחשבו שאולי זה היה צפוי, כי הוא מבין כזה גדול
בקולנוע ובצילום, אז מכאן מתחילה הטעות שלכם. כי הוא עבר הרבה
מאוד צרות בדרך. הוא היה באיזה קורס נהגי נגמ"ש או משהו בסגנון
אבל עשה להם צרות ואפילו נכנס לכלא על נפקדות, אבל בסופו של
דבר איזה מפקד שם הבין שהוא לא מתאים ושלח אותו לכמה ימי
הסתכלות אצל הקב"ן. שם הוא אמר לו שהוא לא יצור חכם, שכל הידע
שלו בעולם הוא השקיע לבדוק מה הדרך המשכנעת ביותר לעבוד על
אנשים בעיניים ואיך מוכרים חלום. תוך 5 ימים הוא הועבר לשיבוץ
מחדש בבקו"ם ומשם ליחידת ההסרטה של דובר צה"ל. גם שם לא עבר
יותר מחודש והוא נכנס לכלא על נפקדות. אבל יש דברים שלא עוברים
ככה סתם. הוא נשאר רק בגלל שהוא היה הצלם הכי טוב שלהם.
ענבל היתה מש"קית ת"ש בבסיס של חיל חינוך בצפון. בבסיס שלי.
וכל היום הייתי מעביר אצלה במשרד. והיא אפילו נתנה לי להציץ
מידי פעם בתיקים של המפקדת שלי שאני אלמד עליה כל מיני דברים
אישיים.
"תפתח טקטיקות השפעה", היא אמרה לי.
ובתקופת הצבא, משהו ביחס שלי לכל הדברים השתנה. ענבל לימדה
אותי לאהוב כל מיני אנשים שאני לא ממש אוהב. בכוח אפילו. היה
לה אז איזה חבר חדש, שלקח המון זמן איכות שלנו, שזה טבעי, אבל
אתם חייבים להבין שאני עם ענבל מכיתה ז', וזה לא דבר שהולך
ברגל. וחוץ מזה שאפילו ענבל אמרה לי שאין דבר יותר כיף ומשעשע
מלהיות קטנוני וילדותי. ענבל בגלל שהיא נשמה טובה היתה מזמינה
אותי הרבה פעמים ליציאות שלהם, ובהתחלה זה היה מבאס אותי
לאללה. הם היו יושבים מחובקים בקולנוע ורואים איזה סרט זר
שבטח, ההיא, "החברה הזאת שלי" היתה מאוד אוהבת, ואני כמו איזה
טמבל הייתי יושב שם. בוהה. והדבר שהכי עצבן אותי זה שהיה להם
איזה רוטינה של יציאות. זה תמיד היה איזה בילוי מסויים נגיד,
קולנוע, או הצגה, או משהו כזה,  ואז "לשבת איפשהו". בית קפה,
פאב, גן ציבורי, פינת רחוב, קניון וואט אבר. וזה היה מעצבן
אותי לא בגלל שזה היה משעמם, להפך, זה היה די נחמד מהבחינה
הזאת. הדבר המתסכל היה,  שכל הדברים האלו, הם דברים שאני בכל
מעודי, בכל מהותי ובכל קיומי הייתי רוצה לעשות עם "החברה הזאת
שלי". ואיכשהו, לראות את ענבל שם, שלא היה לי קשר רומנטי אליה,
עם איזה בחור חדש, שגונב לי אותה, זה היה מעצבן אותי. אז לא
אהבתי אותו.
בוקר אחד באתי לבסיס. והיא קבלה את פני עם חיוך משגע בכניסה
למשרד שלי וראתה שאני כהרגלי בקודש, מאוד לא מרומם נפש, אז היא
שאלה אותי אם אני רוצה לבוא איתה ועם רועי הערב לטיול בים. אני
פלטתי מילות כעס וכאב, מאוד עדינות, כי אחרי הכל לא ממש רציתי
לפגוע בה. אבל היא פשוט קבעה לי שעד שאני לא מקבל אותו אין לה
מה לדבר איתי.
לא פלא שאת תקופת הצבא עשיתי באותו בסיס עם ענבל. זה נשמע לי
כמו משהו שלקוח מההגיון הצבאי. ענבל היא זאת שהיתה תופסת אותי
יותר מכולם בביצים, חזק חזק, ולא מרפה, עד שאני לא אלמד
להשתחרר. ואת היד שלה בין הביצים שלי היה מאוד קשה למצוא. לא,
למצוא דווקא היה קל. מאוד קשה להוריד.
שבועות שלא דיברנו. לא הבנתי. היא היתה באה אלי בשבתות שהיינו
מתכנסים. אבל היא היתה מביאה את רועי ולא מתייחסת אלי בכלל. כל
בדיחה שדידי היה יורק על חשבוני היא היתה מפתחת ומגזימה וגורמת
לכל החבורה ללעוג עלי. ואני הייתי מספיק שיכור כדי להפגע מזה
ממש מעומק נשמתי. ורועי היה כזה מביט בי במין חמלה שכזאת.
באחד מערבי השישי שלנו נפגשנו כולם, כרגיל, אצלי. וכרגיל היה
אותו הדבר. וזה התחיל מאוד לדכא אותי. אז הלכתי לרגע למטבח
להכין לי קפה כדי שאני אוכל לחשוב עם רמה מסויימת של דיכאון
שמשמש לרבים כמו ניטשה ושייקספיר להשראה. בעודי מערבב את הקפה
בכוס נכנס לו רועי.
"אני יודע למה אתה לא אוהב אותי, ענבל אמרה לי. בוא ואני אגלה
לך משהו. אני מאוד מקנא בך, על זה שיש לך חברה כמו ענבל. כי
אותי היא אוהבת בגלל שאני מצחיק אותה או מה שזה לא יהיה, אבל
אותך היא אוהבת באמת. היא כל כך אוהבת אותך שהיא מוכנה לסכן את
החברות שלה איתך בשביל שאתה תלמד לאהוב אנשים שאתה במבט ראשון
לא כל כך אוהב. וזאת אהבה. מה שיש לי איתה, זה רק סיפור אהבה
שאפשר לכתוב עליו איזה סיפור קצר וכולם יגיבו עליו תגובות
נלהבות באיזה אתר באינטרנט. אבל זה כלום לעומת מה שיש לך איתה.
פשוט כלום".
אחרי דברים כאלו תמיד יש שתיקה. וזה לא בגלל שחושבים על הדברים
שנאמרים. אלא זה בגלל שלא יודעים איך להגיב. מי צודק. מאיזה
מקום זה נאמר. ומיד מחפשים את האינטרס. והכי חשוב יש המון
אלכוהול בדם. יותר מידי בשביל ממש להתגבר על זה.
אז הוא חייך ואני סתם בהיתי בו. והיתה לו מין הילה כזאת שלא
ראיתי בו פעם. פתאום ראיתי אותי. איתה. עם החברה הזאת שלי.
מתגעגע. ומחפש. היה נדמה לי שהוא מבין על מה אני מסתכל אז הוא
חייך שוב והשפיל מבט תפח לי על השכם, לקח את המעיל שלו שהיה על
הכיסא ויצא מהמטבח. כשאני סיימתי את הקפה חזרתי לצחוקים שהיו
בסלון, וראיתי את ענבל קצת עצובה, ואת דידי וצחי זורקים דברים
לכלבה שלי דרך החלון הזזה של המרפסת. והיא הסתכלה אלי וחייכה.
אמרתי לה שאני מצטער והיא חיבקה אותי. למחרת היא ספרה לי שהם
נפרדו.
זאת היתה ענבל שלמדה אותי לאהוב אנשים. בעיקר את עצמי. זאת היא
שעשתה לי צבא. זאת היא.

"חלומות רוקמים, חוט על חוט, אין דוגמא לסרוג עליה, רקמה ארוכה
של חלומות יפים, כואבים, שמגלים לנו מי אנחנו, או מה היינו
רוצים להיות. אבל יש טריק מאוד יפה בחיים האלו. אלוהים משתמש
בטריק הזה בתור גימיק. הטריק הוא, שכל הידע הזה שיש לך
מהחלומות שלך. הוא הופך לאמיתי רק אם מעיזים ליישם אותו". -
יעל בפגישה שלנו בברזיל, 4 שבועות לפני הסוף.

ענבל השתחררה לפני כולם, וטסה לדרום אמריקה. היא אמרה לי שהיא
פגשה את יעל, "החברה הזאת שלי", מסתובבת עם שתי ישראליות ואחת
מצרפת באזור של סלוודור ושהיא דיברה עלי קצת. היא אמרה לי שהיא
הצטרפה אליה למסע ושהן מתכוונות לטייל עד שאני אשתחרר.
דידי אמר לי שזה הטריק שלהן (של הנשים, כמובן) להפיל אותנו
בפח. שיש להן קוד אתי משותף. לא משנה כמה הן אוהבות, הן תמיד
יפילו אותנו. ואני לא בטוח שהוא צדק, אבל מה שכן, זה הפיל אותי
חזק. גם ידידה טובה שלי בחו"ל ואני עדיין כאן בצבא מרגיש אומלל
והזמן לשיחרור לא עובר. וגם כל מה שאי פעם ניסיתי להמנע ממנו
שזה ההתממשות הוודאית של הגעגועים שלי אל "החברה הזאת שלי".
צחי אמר לי שאני צריך לסוע. דידי אמר לי שלא. קובי. שאותו
פגשתי באיזו עבודה שעבדתי הפך להיות היועץ שלי לעינייני
האזרחות החדשה. שזה סוג חדש של אזרחות, שזה כמו לחזור לתיכון
רק שזה אפילו לא קרוב ללחזור לתיכון. הוא אמר לי שיש דברים
שתמיד שווה לנסות ושיש דברים שלא תמיד שווה לנסות אבל בכל זאת
מנסים. הוא לימד אותי כל מיני אימרות חיוניות לחיים, הוא רשם
אותי לאיזו סדנה למודעות עצמית. וגם לאיזה קורס בשיווק שהיה
מאוד מעניין אבל פשוט לא עניין לי את הקצה של הזרת. ואז פה
משהו התחיל להתקלקל לי בעיניים. כל העניין של הרואה לא רואה.
המסתכל שאינו מביט. זה שיגע את המפקד החדש שלי. זה שיגע את
דידי כי כבר לא הקשבתי לו ("עיניים ואוזניים זה אותו האיבר" -
קובי מצוטט את מדריך השיווק שלו). וצחי איבד את התקווה שלו בי.
לקראת השיחרור שלי, שכמובן היה אחרון (אחרי צחי ודידי), התחלתי
פתאום לקלוט שערבי הקומיק אסקייפ שלי נעלמו טוטאלית. משהו אחר
החליף אותם.
"בן - אדם, שלא תחשוב שלא ראיתי אותך כל הזמן הזה. אולי אני
טיפש שלא עשיתי שום דבר בנידון אבל שלא תחשוב שהייתי עיוור
כמוך. אני ראיתי איך אתה משתמש בנו רק כדי לברוח מאיזו
טראומה-אלק-פוסט-אלק-הנובעת מסינדרום ההתאהבות הקשה-אלק שלך.
אז זהו, רק שתדע שאני וצחי קלטנו את הראש שלך והגענו למסקנה
שבתור חברים הגיע הזמן שניתן לך להבין לבד שמי שבורח הוא בעצם
כמו איש על מכונת-פאקינג-ריצה כזאת כמו בהולמספלייס. כשנגמרת
הבטריה, אז שמים לב שלא ברחנו מכלום, הכל נשאר כאן בשבילנו
וצריך לעשות דברים בממשות!", אלו היו ההרצאות של דידי שהיה
מעביר לי אותן בטלפון מאוחר בלילה כשהייתי בוכה לו שאנחנו כבר
לא נפגשים לערבי שיש כמו פעם מאז שענבל טסה.
"וזה לא בגלל ענבל", הוא היה אומר לי, "זה בגללך! כי אתה ברחת,
לא כי אנחנו גרמנו לך לברוח. רק שתבין את זה, ואז הכל יהיה
בסדר".
ואני הייתי אומר לו, "אז אתם כועסים עלי? אני לא מבין".
"לא כועסים", הוא אמר, "בעיה שלך, הרי אחרי הכל, אתה בכל זאת
היית בשבילנו, בסך הכל קומיק ריליף לחיים המאוד לא פשוטים
שלנו".
וזה לא פגע בי. הבנתי עד כמה הוא אמר את זה מתוך אהבה. ובאותם
רגעים של יאוש גם אפילו העזתי לחשוב שזה בדיוק מה שאנחנו
קוראים לו "אהבה". אנחנו עם מי שאנחנו נמצאים בשביל הקומיק
ריליף. השאלה שהיתה נשאלת היא, למה זה הופך כל כך הרבה פעמים
לטרגיק ריליף? צחי אמר לי פעם שהיצ'קוק אמר פעם, שאין דבר כזה
מחזה טרגי, יש דמויות טרגיות. ואני יודע שהיצ'קוק לא אמר את
זה, אבל הכוונה היתה לי ברורה. זה אנחנו שעושים את החיים שכל
כך כאלו טרגיים ומסובכים. כולנו כמו ילדות קטנות בנות 16.
אז לקחתי את קובי שיהיה לי הקומיק ריליף. לא. לא אסקייפ.
קומיק. לא היה לי ספק שאין יותר ממה לברוח. וביליתי איתו ערבי
שישי משעשעים, מלאי קוריוזים נחמדים. בלי בירות, אבל עם הרבה
תרבות, הרבה לימודים מעשיים ב"אזרחות חדשה", וזה נגמר בדיוק
ברגע שהם השתחררו (צחי ודידי), וטסו לדרום אמריקה, ואני
השתחררתי חודש אחריהם. כי אז הבנתי שקומיק ריליף, זה כדי להקל
על הדרמה. אבל הדרמה צריכה להתקדם. לא חיפשתי אותם, חיפשתי את
ענבל ואת יעל. באיזה עיירה קטנה אחרי שחיפשתי במשך חודשיים,
מצאתי את יעל וזה היה לי מדהים. על אדמה זרה, בנופים של יערות
גשם וג'נגלים וכפרים קטנים שמתפרנסים מדייג פיראנות ותנינים.
מצאתי משהו ישן כזה. עתיק. געגוע. וזה היה גם מפחיד, אבל גם
מעולה. וטיולנו קצת והעברנו את הזמן בלבדוק אם נעלמה לה הטינה
שמקורה היה בשתיקה שלאחר הפרידה המזעזעת עולמות. וחשבנו לנו
שכמה נפלא זה להתבגר, ולהבין שלא חייבים לחשוב על העתיד, אפשר
גם לחיות את הרגע. שם חיינו את הרגע.
ענבל, כך התבשר לי מיעל, נפגשה עם צחי ודידי בברזיל. והם
מטיילים. במחשבה ראשונה חשבתי שכדאי אולי אם נצטרף. אבל רציתי
אותה לעצמי. אותה ואת אמריקה רק לעצמי. באיזה שהוא שלב קיבלתי
מכתב מענבל שאומר לי שהם חוזרים לארץ. לביקור מולדת, אולי
להתחיל ללמוד. כתבתי לה בחזרה שהיא נשמעת כמו קובי ודיבורי
ה"אזרחות החדשה" שלו. ולא קיבלתי ממנה מכתב תשובה.
4 שבועות לפני הסוף, ישבתי עם יעל באיזה בית קפה קטן במקסיקו.
והיה מאוד חם. היא התחילה לדבר על הגעגועים לארץ. ועל המשפחה.
והיה לה איזה מבט עצוב כזה בעיניים. שאלתי אותה מה קרה והיא
אמרה לי שהיא חוששת. שזה נעלם. שהפרידה עשתה את שלה וגם דרום
אמריקה. בהתחלה לא הבנתי על מה היא מדברת. אבל אז היא אמרה לי
שהיא יודעת שבארץ נהייה עסוקים.
"אני לא רוצה לחזור לארץ", אמרתי לה.
"קרמיט שלי", היא היתה קוראת לי קרמיט, "אתה בורח ממציאות. אתה
עכשיו בחלום. וזה נפלא. אבל חלומות צריך לממש. איזה מין חלום
אתה רוצה לממש?", לא ידעתי מה לענות.
שתקתי.
הבנתי שאני שוב בורח. זה שיגע אותי. 4 שנים חלפו. יש אסקייפ,
כל הזמן. אין ריליף. למה אין ריליף?!
"למה אין ריליף?", שאלתי אותה.
"ריליף? אם יהיה לך ריליף, על מה תבכה?", היא אמרה לי בצחוק.
"צודקת", הפסקתי את הצחוק שלה במבע של רצינות, "הרי בגלל זה
נפרדנו".
אחרי שבוע היא חזרה לארץ.
שלוש שבועות לאחר מכן קיבלתי מכתב ממנה. שענבל צחי ודידי
התרסקו עם ג'יפ במכתש רמון. והם מתו.

"יש דברים שנדמה לך שהם משתנים, ואז הם לא משתנים, אבל בעצם הם
כן משתנים. וזה רמה מאוד מסובכת של קיום, כי זה בעצם התעסקות
מתמדת עם השאלה 'מה באמת ומה לא?'. אבל ידידי, תבין, שהטעות
שלך, מאז ומעולם לא היתה עם הדברים עצמם, ואין זה משנה בכלל אם
הדברים משתנים או לא, הבעיה שלך, הטעות שלך היתה שאתה כמו המלט
מרוב שיגעון, שאלת שאלות מיותרות. גם בדרמה שלך, כולם מתו.
ההבדל בינך לבין המלט הוא שאתה עוד חי. אתה יכול להמשיך לשאול
שאלות מיותרות או להפסיק. בכל מקרה תדע שהשאלה המיותרת עלי
אדמות היא 'להיות או לא להיות' כי מה שלא תבחר, זה הינך" -
קובי, יושב איתי בצומת הדרכים של חיי, אינני מביט, אינני רוצה,
אבל בכל זאת משתדל.

המבט לא מבט הזה. הוא תמיד תוצאה של אובדן מדומה. אובדן מדומה
הוא לפעמים הרבה יותר מוחשי מאבדן מציאותי. יש הטוענים שלא
קיים אובדן מציאותי, שהכל זה בדמיון. ואני לא יודע. ולא בא לי
לחפש. מה שאני כן יודע, זה שהחברים האמיתיים שלי הלכו, הלכה לי
האהבה, לא קומיק ולא ריליף. להם אולי כן. לי לעולם לא. קובי
מנסה עוד לעודד אותי. אני לא מכיר אותו עוד הרבה זמן ואני נותן
לו המון קרדיט רק בגלל הניסיון. אפילו שהוא מסוג האנשים שממש
רוצים להרביץ להם אפילו בלי שהם מבקשים. אני לא ממש מקשיב לו,
אני לא רוצה להקשיב. אבל אני שומע אותו לפעמים. ואני יודע שהוא
צודק. ושזה רק עניין של זמן עד שאני אתאקלם במה שקרוי בפיו
"האזרחות החדשה". היא למעשה לא חדשה בכלל. היא תמיד היתה
קיימת. רק הרוב הנורמאלי, בניגוד לקובי, קורא לזה "חיים".

"זאת האזרחות החדשה ידידי", הוא אומר לי במין חן שכזה, "זה כמו
לחזור לתיכון רק שזה לא דומה בכלל לחזרה לתיכון, ותזכור,
שאנחנו צעירים, וכל המשמעות שלנו עלי אדמות היא להנות".