היא הייתה רק אחת והם היו שמונה אך למרות זאת היא ניסתה
להתנגד. היא בעטה, צרחה, נשכה, נאבקה כל כוחה - אף על פי שידעה
שכל זה נועד לכישלון.

אחרי שהכל נגמר והם הותירו אותה בהרגשה מטונפת, טמאה שכזו,
ישובה בפינה בתוך שלולית של האשמות עצמיות, היא רצחה את
אלוהים.
היא חשבה שגזר דין מוות הוא הדבר ההגון ביותר שניתן לעשות ולא
היה לה אכפת להיות זאת שתעשה את העבודה השחורה, להיות התליינית
של אלוהים.
היא לא עשתה זאת רק למענה, אלא למען מאות, אם לא אלפי הנערות
והנערים כמותה - כי עכשיו היא כבר לא היא.
עכשיו היא מספר.
היא הפכה להיות חלק מסטטיסטיקה שתפורסם במהדורת החדשות האחרונה
בשנה. סטטיסטיקה שלעומתה יצקצקו אנשים בלשונם וימלמלו "לאן
הידרדר המצב במדינה הזאת?". הם לא יחשבו על הכאב הנוראי שדבר
כזה יכול לגרום ולא על החיים הנפלאים שהיו יכולים להיות לה.
הם לא יחשבו עליה בכלל. מבחינתם אלה נתונים מעוררי דאגה ותו
לא.

אלוהים לא גילה התנגדות, הוא שיער שדבר כזה יקרה יום אחד, אך
אם להגיד את האמת, הוא התפלא שדבר כזה לא קרה קודם לכן.
הוא ציפה להתמרמרות איפה שהוא אחרי השואה או אחרי כל הפעמים
המוקדמות יותר בהן צמצם את מספרם באופן ניכר וגרם להם לריב
בינם לבין עצמם ללא כל סיבה.
ליותר מדי אנשים היו יותר מדי סיבות והוא לא יכל להאשים אותם.
אל שכמותו, חשב, צריך להיות מוכן לשאת בתוצאות מעשיו.

אחרי שהכל נגמר והיא נותרה שוכבת על מיטתה ובוהה בתקרה היא
הגיעה למסקנה שזה היה קל. קל מדי.
היא הייתה ילדה, ואילו הוא היה האל הכל יכול, אך הוא אפילו לא
ניסה להתנגד. הוא לא בעט, לא צרח, לא נשך ולא נאבק אפילו
בשבריר מכוחו העצום. הוא ויתר בלי כל מאבק כי הוא כבר הפנים
שכל מהות הקיום, שלו ושל מה שטרח כל כך ליצור, כל כולה היא
למעשה סוג של כישלון ידוע מראש.