המכחול צבע את השמיים בכתום עז, גבולות הצבע מיטשטשים ובמרכז
כדור אש לוהט, שוקע אט אט, בעוד הבועה הכסופה מרחפת לה בשקט
במרום.

והם באוטו, נוסעים, נמאס לה מהדממה הכפויה הזאת, לוחצת פליי,
ג'ף באקלי ממלא את החלל שבניהם בצלילים ענוגים, ממלא לה את
הלב, והיא נודדת הרחק במחשבותיה, חושבת על בית, על משפחה, כמה
נורא זה לאבד משהו יקר...
מסתכלת עליו בדאגה והוא מחייך אליה את החיוך המקסים שלו ושואל
מה קרה.
כלום. היא ממלמלת.

נכנסים לדירה הקטנה, היא חוצה במהירות את הסלון המבולגן,
מתעלמת מערימת הצלחות המתחננות למטר של מים וקצת סבון, ומגיעה
למטבח, לוקחת בירה מהמקרר ויוצאת למרפסת, לכורסא החצי מתפרקת
ולסיגריה, עוד אחד מההרגלים הרעים שרכשה לעצמה במיומנות
בשנתיים וקצת שהיא כאן.
שוב, מוצאת את עצמה חולמת, מרחבים, חופש, אהבה... זרם המים
הקולח שנשמע פתאום מחדר האמבטיה קוטע את חוט המחשבה שלה והיא
מביטה בעיניים ריקות לעבר הרחוב הסואן.
כבר חודש שהיא שואלת את עצמה מה היא עושה פה?
אין תשובה...
רק רעש מנועי המכוניות מהדהד אל האוויר.
הדמעות זולגות מעצמן, כמו נהרות גועשים נוזלות על לחיה...
היא גמרה בדעתה להחזיר את העבר אל עתידה, מכבה את הסיגריה
וממהרת לחדר השינה. חסרת שקט היא לוקחת מזוודה וזורקת אליה
באקראי בגדים מהארון. מסיימת את ההתארגנות החפוזה ויושבת על
המיטה הגדולה, בשמלה לבנה ושיער ארוך ארוך, גולש על גבה.
כמו ילדה קטנה, עדיין ילדה.

הוא יוצא מהמקלחת ופניו נעשים רציניים, תפסה אותו בהפתעה, היא
קמה אליו, מתקרבת, בוחנת את פניו ננעלת על העיניים העמוקות,
טובעת בתוכן. והוא שם לב לדמעות, מוחה אותן ביד רכה מלטפת.

- "אני..."
היא ממלמלת.  "שנינו יודעים שזה נגמר מזמן..."
הוא משפיל מבט, יודע שהיא צודקת, ואז חוזר להסתכל לה בעיניים
ומחבק, חיבוק ארוך, ארוך...  מאבדת את עצמה לרגע, ושוב מתעשתת
נשיקה אחרונה על הלחי, והיא יוצאת.
היא גמרה בדעתה להחזיר את העבר לעתידה, עולה על אוטובוס,
מתיישבת, יורדת, פעולות מכאניות... שקועה במחשבות, הן עוד
יהרגו אותה... רכבת אחרונה צפונה, רחוק... יושבת ומתבוננת,
הירח מחייך אליה, מרגיע, מלטף בקרניו את פניה... והנה היא
מגיעה, הביתה...

היא גמרה בדעתה להחזיר את העבר לעתידה, מבלי לחשוב לשנייה
שלפעמים עדיף להניח לדברים לקרות, במקום לחשוב על עבר שלא
יחזור על עצמו, פשוט בגלל, שהוא עבר.