האיש שהחליט להלחם באלוהים, היה לו המון סבלנות, וכוח סבל גם
כן. חוץ מזה לא היה לו כלום, והוא מאד כעס, כי ההוא למעלה שלא
מפסיקים להתחנף עליו כדי שיעשה טובות פה ושם, כי אומרים שיש לו
כוחות אפילו יותר מלהארי פוטר, הוא בעצם די מניאק בסופו של
דבר. בכל מקרה, הוא והאיש, היה להם איזה ריב קטן, פצפון,
ואלוהים הוא לא אחד שמוותר, אבל גם אני לא.
האיש החליט שהוא לא יתן להוא לשבור אותו, לנצח. אלוקים לקח לו
את הכסף והעבודה, את האישה והאוטו, ועוד כל מני דברים שבאמת
שאלוקים לא צריך, אבל אני הייתי צריך מאד, במיוחד באותה תקופה.
סתם קטנוניות.
כל אדם אחר היה רואה בזה אות לתפנית בחיים. למשל לחתוך את
הורידים, או לעשות הסבה לקרירה של קבצן, או נרקומן שנהנה
מהחיים. אבל מוות מבחירה נחשב נטישת המערכה וניצחון טכני
לביריון, והאפשרויות האחרות היו חביבות, אבל האיש היה רגיל
להכנסה גבוהה גם מבלי למכור את גופו לכל מני סוטים בגן החשמל.
חוץ מזה, הוא פוחד מזריקות.
אלוהים כבר לא אוהב אותי. הרבה פעמים הוא מצא את עצמו מצמיד את
הסכין החדה שקנה ביום שאשתו מתה לורידים של יד שמאל (סכין כי
כדורים אני לא אוהב, טביעה זה כואב, וכבר אין לי כסף לאקדח)
ופעם אפילו כמעט כמעט... אבל לא אחד כמוהו יתן שינצחו אותו בלי
מאבק. הוא, יש לו מטרה. למרבה המקוריות הוא רוצה אושר. אז הוא
מחפש חיים, מחפש אהבה, מחפש משמעות. מוצא אלפי סיבות, מליוני
קורבנות, וטריליוני אשמים. שום אושר, שום פתרון. והוא לא לבד.
יש עוד לא מעט שכועסים על הברון. בוא נגיד שכועסים עליו קצת
יותר מעל ראש הממשלה אחרי פיגוע, והרבה פחות על עצמך.
כי הרוב נתנו לו לנצח, ועל זה אי אפשר לסלוח לעצמך. אנשי עסקים
מכובדים או קבצנים עלובים, אנשים שמחים או אנשים שהחליטו שסמים
זה לא בשבילם, יש דברים שעליהם אי אפשר לסלוח. והאיש, הוא גילה
שעבודה ואוטו וכסף, ואפילו אישה שהוא אוהב, זה לא אושר, זו
שלווה. אני עושה שינוי, לא מבחירה, אני זר לעולם, אני לא שם
ולא מספר, אף אחד לא יודע מי אני, אני אף אחד. האיש נווד, או
הומלס, איך שתעדיפו לקרוא לזה. הוא כבר לא רוצה כלום. הוא שלם
עכשיו. עכשיו הוא מאושר.עכשיו הוא ניצח. עכשיו הוא מצמיד את
הסכין שקנה ביום שאשתו מתה לורידים של יד שמאל, וחותך (סכין כי
כדורים אני לא אוהב, טביעה זה כואב, ועדין אין לי כסף לאקדח).
יש דברים שלא משתנים לעולם.