"בוקר טוב, יותם ! אתה תאחר לבית הספר !"
קראה לי אימא וניערה את המיטה קלות.
פקחתי את עיני.
התהפכתי שוב על מיטתי.
העייפות עוד כיסתה את פני וניסיתי לקום בכל זאת, אני מוכרח
לקום כל יום, אומר לכם זאת. אין לי כוח לחלות ואין לי כוח
להחסיר, הכוח היחידי שנשאר לי זה לעבור את הכל שוב ושוב.
מתוך ערפול חושים קל ירדתי ממיטת הקומתיים שלי, מסולם עץ מוגבה
עד שכפות רגליי היחפות נגעו בשטיח ואז נזכרתי.
"מה בית ספר ?"
מעורפל כולי, לבוש טרנינג ירוק ששימש לי כפיז'מה, וששערותיי
עוד מרוחות לפי סידור הכרית שלי בלילה- אני פוקח את עיניי
בחוזקה.
"מה בית ספר ???" אני נחרד מהשאלה.
אימא שלי לא מבינה איזה שד נכנס בי. אני למעשה בעצמי לא מבין
את המתרחש.
"נגמר חופש סוכות, יאללה חוזרים לבית הספר עכשיו" אמרה אימא
מנסה לעורר אותי מהחלום שאני חולם כנראה תוך כדי יקיצה כנראה.
אבל הדבר לא מעודד אותי בכלל. איזה חופש סוכות בראש שלה ?
"מה בית ספר ??? למה אבא לא העיר אותי בזמן ? אני אאחר לבסיס
ואודי יהרוג אותי ! אם עוד פעם אחת אאחר הוא שם אותי בריתוק
לשבוע, וממש אין לי זין לעלות בחמש בערב לצפת, רק המחשבה על
לארגן תיק ... מה בית ספר ???"
אימא הניחה עלי את ידה.
"מתי הספקת להסתפר שוב ?" שאלתי אותה כאשר הבחנתי שהשיער שלה
היה קצר, בדיוק כמו בתקופה שאני הייתי בתיכון.
"כמה רעש אתה עושה ?!" שאל עומרי מהמיטה הסמוכה.
"מה אתה עושה פה ? אמצע שבוע, אתה אמור להיות בבסיס או משהו."
שאלתי. מתוך כל הבלאגן המתרחש סביבי, אותו אנסה לתאר בפרוטרוט,
אנסה להמחיש את הסמטוחה הכבדה שכיסתה את שפיותי באותם רגעים
נתונים.
"יותם, תרגע. מה הבעיה ? מה אודי רוצה ממך ? על איזה בסיס אתה
מדבר ?" שאלה אותי אימא. היא התנהגה מוזר, כפי שהתנהגה אז
בתקופה ההיא שהייתה כועסת על כולם שמזניחים את הבית והיא צריכה
לעשות את הכל...לפני בערך...שנתיים ?
"מה השנה עכשיו ?" שאלתי.
"על מה את מדבר ?" ענה עומרי שהתעורר מהצעקות שלי.
"שנה ! איזו שנה אנחנו ?" צעקתי כבר. אין לי מושג מניין גייסתי
לעצמי כל כך הרבה כוח עם ההתעוררות שלי, פשוט בימים האחרונים
צמצמתי את שעות השינה שלי בלילה ל4- ואני ישן היטב במרווח של 8
שעות שינה.
"1999, התש"ס, מרוצה ?" הוא ענה והנחית את הראש על הכרית.
המחשבה חלחלה לי לאט לאט דרך עמוד השדרה, מעבירה בי רטט חשמלי
מטורף אודות המציאות המאיימת.
סטרתי לעצמי. אימי נבהלה מהתגובה הזאת אבל אין הרבה ברירה. אני
בטוח חולם. איך חזרתי ל1999 ?
"יותם, אתה מדאיג אותי ? מה קרה ? אתה לוקח סמים ?" שאלה אותי
אימי בבוטות. כנראה שסמים זה הפתרון היחידי לבעיות שלי
מבחינתה.
"איזה סמים ואיזה נעליים ! אני לא נוגע בגועל נפש הזה מעקרון."
אמרתי לה. היא כנראה באמת לא מכירה אותי. כשאני חובט ראשי
בבעיה, היא באמת לא טרחה לדבר איתי בשנת 1999. אבל מה לעזאזל
אני עושה בשנת 1999 ?
אימא צעקה עליי כמה דברים אבל אני הייתי מוכרח לגשת ולראות את
הכל.
הסידור בסלון היה שונה בצורה נוסטלגית כמעט. ככה הסלון היה
מסודר בזמנו, זה נכון. הייתכן שאני באמת בשנת 1999 ? אין לי
שום עדות לכך, להוציא את העובדה ששני המחשבים הנוספים שנרכשו
מאז שנת 2000 ו2001- לא נמצאים בבית... וגם אין לנו את מערכת
הקולנוע הביתית.
תפסתי את נדב מכרסם לו איזה ואפל של בוקר. לא היתה לו רעמת
שיער אלא שיער קצר כמו שלי וגשר מכסה את שיניו.
"נדב !" צעקתי אליו והוא נבהל וזינק אחורנית "באיזו כיתה אתה
לומד ?"
נדב גמגם לרגע בפה פתוח ואז ענה כשפרורים גולשים על סנטרו
"אני בכיתה ו', מה אתה צועק בבוקר ?"
אם כן, זוהי באמת 1999.
יצאתי החוצה לבוש טרנינג והבטתי לשמים.
מה הולך פה ? אני לא תלמיד ! אני חייל בצה"ל כבר שנה וחצי !
איך קרה וחזרתי 3 וחצי שנים אחורה בזמן ?
הלכתי להתקלח, אולי הכל רק חלום בכל זאת, ואני רק מדמיין שאני
בעבר. אבל הכל נראה כה מדויק - כה ריאליסטי, לא ייתכן שזה
חלום. עכשיו אני מודע לכך שאני מרגיש את טיפות המים על העור
שלי שאני מתקלח, מה עוד צריך לדעת כדי להיות ער ?
הבטתי במראה.
זה אני בהחלט, אבל אני באמת לא כפי שהייתי אתמול. כלומר- בעוד
3 וחצי שנים. מה זה הזקן המכוער הזה ? זקן תיש מטומטם כיסה את
סנטרי בלבד בדבלול אדמדם כצבע חלודה.
הושטתי את ידי לסכין הגילוח אך היא לא היתה שם. אז חיפשתי קצת
בארון עד שנזכרתי איפה שמתי את סכין הגילוח בזמנו- והורדתי עם
קצת ג'ל גילוח את הכתם המכוער על הסנטר שהעזתי לקרוא לו זקן
בזמנו.
שיצאתי, ראיתי את עומרי ארוז ומוכן לנסיעה לבי"ס עם ילקוט על
הגב. מחייל בסוללת תותחנים הוא חזר להיות שישיסט... זה גם אומר
שאני חזרתי להיות שביעיסט או משהו בסגנון. מה יעלה בגורלי ? עד
שעברתי את התיכון ואת הפז"מ שכבר כיסיתי, אצטרך לעבור שוב ?

"יותם ? אתה בסדר ? מה קרה שהחלטת פשוט להוריד את הזקן שלך ?"
שאלה אימא שהבחינה שהתגלחתי.
"זה זקן זה ? זה סתם דבלול מכוער. מישהו זוכר איפה שמתי את
הבגדים הנורמאלים שלי ולא איזה טרנינג מטופש ? איפה הנחתי איזה
ג'ינס משופשף ?"
אימא ועומרי המשיכו לבחון את התנהגותי הפתאומית. האם אני צריך
לספר להם בכלל שאני חייל ג'ובניק (מסריח) מהשנה 2003 ? או
שאולי כדאי לי להפנים את העובדה שאני תלמיד בכיתה י"א בשנת
1999. בזמן שהתלבשתי (היטב בסיבוב הזה) הגעתי למסקנה שלא כדאי.
עדיף שיחשבו שהיה לי חלום טורדני ואז פשוט התבגרות מהירה, מאשר
שיהיו בטוחים שאני איזה מטורף חולה-רוח.
אז מה זה אומר כלפיי ? 1999 ? זה אפילו לפני הנשיקה הראשונה
שלי ! איזו צעירות! אין לי עוד מדף מסודר לדיסקים - רק את
הדיסקוגרפיה של מטאליקה.
אני זוכר כמה הייתי מעריץ פנאט שלהם בזמנו...
הדבר העלה הרבה חיוכים על פניי, אך מרוב התרגשות לא שמתי לב
איך הזמן עובר.
השעה היתה 7:15 וכבר היה עלי ללכת להסעה לבית הספר יחד עם
עומרי.
ניסיתי להפנים את העובדה (לקום בשש וחצי הרבה יותר טוב מלקום
בחמש) אך ללא הרבה הצלחה - שאני צריך לנהוג כמו ילד בכיתה י"א.

מרגע שראיתי את נדב עם גשר, ויתר עם כן- אותי עם זקן מטופש-
הבנתי לבדי שלא צוחקים איתי, לא שכחתי משהו קריטי- אלא פשוט
מיהרתי להשלים עם העובדה שהשנה היא 1999 לכל דבר.
אהוד ברק עדיין בשלטון כמדומני, אין לי מושג אם יצאנו מלבנון
או לא, בריטני ספירס היא נערה לא ידועה והספייס גירלס הן עוד
זכרון אקטיבי. שלא לדבר שחלק מן המוזיקה שאני הכי אוהב אפילו
לא נכתבה- למעשה החברים שלי עדיין לא מכירים אותי. כמה
שההזדמנות האורבת בפינה לחיות את חיי מחדש, לנסות ולתקן קסמה
לי- צער קל עלה בלבי על השעמום המסיבי שאני הולך להעביר בבית.
את כל החסר השלמתי במהלך שרצתי עם עומרי לתחנה ונאספתי על ידי
המיקרובוס של הנהג הערבי החביב עבאדי. האינתיפאדה בכלל עדיין
לא התחילה, כולם מאמינים שהשלום יעלה ויצלח וכדומה.
היה לי קצת משעשע לראות את כל הפנים המוכרות בהסעה מהשכבה שלי
ומעלי שם יושבים לידי ספסל מול ספסל ולא יודעים כמה זה מוזר לי
להתקל בהם אחרי שלא ראיתי אותם שנה לכל הפחות.
"אז מה רוזנטל ? עושים חיים ?" שאלתי את נעם רוזנטל והוא הביט
בי בעין פקוחה.
"גם כן חיים, אתה יודע." הוא ענה. אף פעם לא קראתי לו רוזנטל
כנראה, השימוש לקרוא לאנשים בשם משפחה כנראה גדל אצלי בטירונות
או משהו.
"חפיף" אמרתי. כנראה גם תשובה שלא היתה שגרתית אצלי בזמנה.
"שמעת את האלבום החדש של מטאליקה ?" שאל נועם כדי להמשיך לצור
שיחה.
"ממזמן" אמרתי "ביצועים סבירים. הסימפוניה תורמת או הורסת
לפרקים." המשכתי. נועם התפלא. בתור מעריץ מטאליקה פנאטי היתה
לי ביקורת די קרה על הלהקה האהובה עלי. המשכתי בדו שיח מפתיע
מצידו.
"מה על האלבום ד'ה גאת'רינג של טסטאמנט ? כבר יצא נכון ?
ודרימינג ניאון בלאק של נוורמור ? שמעתי אותו. האלבום הבא שלהם
יהיה הרבה יותר טוב."
נועם המשיך לפזול לעברי כאשר עבאדי הנחית עלינו מזרחית כבדה
מכל רמקול באוטו.
"ממתי אתה שומע להקות כאלה ? הייתי בטוח שאתה אוהב רק
מטאליקה."
"אני לומד מהר." עניתי.

הבית ספר היה די מאכזב עבורי. הת'ריל המיוחד שציפיתי לחוות
כאשר ביקרתי בו לא היה שם. במקום זה היו נזיפות מהמורים על כך
שנעדרתי שבוע לפני החופש, וגם התלמידים נשמעו צוננים וקרים
מתמיד. האם אני סתם נהייתי אדם שונה ? אולי אגזים ואומר בוגר
יותר ? מה נזקף לזכותי עליהם כיום ?

"דרור" פניתי למחנך הכיתה אחרי איחור קליל, לא הייתי רגיל
לעמוד בשעות פרועות שכאלה "ההסעה איחרה" תירצתי והתיישבתי
במקומי.
שוב אותן שיחות ? שוב אותם נושאי לימוד ? אולי הפעם אקשיב ואדע
מה יעלה בגורל מבחניי ? אבל מה הטעם ? הבגרות בכלל לא תהיה
קשורה לנושא הנלמד.
"מה הסיכוי שילמדו את הנושא הזה בבגרות, המורה ?" שאלתי את
דרור במן יאוש שכבש אותי.
"המורה ? מה אני המפקד שלך פתאום ?" שאל דרור וצחק לי בפנים.
מחנך צעיר, רק 32. לקח את זה בקלות.

את החיבורים מחדש עם חברים שלי היה לי קשה לעשות. הם ראו אותי
אתמול, אני לא ראיתי אותם כמה חודשים לפחות, מה שגם לא צריך
לשכוח שהצבא שינה אותם כליל, כמו שהוא שינה אותי.
"מה קרה שהורדת את הזקן ?" שאל אותי שהם במבט מחויך, עוד לפני
התקופה שהוא וחבריו התחילו לשתות כדרך קבע.
"היה לי פרץ נוסטלגיה. חזרתי לחזור כמה שנים אחורה, למה לא ?"
עניתי במן ציניות, דו משמעתית עבורי כנראה.
אני חייב לומר שהחיים בבית ספר נראו פתאום הרבה יותר קלים
בהתחלה, כפי שציפיתי. כאשר הצבא מרגיל אותך למשמעת עשייה
מסוימת, ואתה ממשיך לדבוק בה גם מאוחר יותר, אתה מגלה שכל
המבחנים, שיעורי הבית שנראו לך בעבר כעומס, ואפילו עבודות של
עשרות עמודים - נראות לך קלות, עבודות טקסט הופכות לבדיחה, שלא
לדבר על משימות קריאה. כל מה שהיה חסר לי כנראה כדי לדבוק בהם
בתקופת התיכון היה משמעת עצמית וסבלנות. אין אני אומר שהדבר
יועיל לי בעתיד, ואני בטוח שהדברים שהורדוס עולל עדיין אינם
רלבנטים ולא יהיו רלבנטים בחיי, אולי אימתי שהמפקד שלי ישאל
אותי אם אני אוכל למצוא מטאפורה לאמריקניזציה או משהו דומה.
החיים החברתיים גם הם קיבלו תפנית. ניסיתי להביט על הדברים
שנראו לי חשובים אז באותה צורה אך ללא הצלחה. לא יכולתי למצוא
את המוטיבציה לשחק במשחקי מחשב כמו פנאט, בטח שהדבר לא יפריע
לי בלימודים. גם ערבי מפגש חברתיים בכפר ורדים נראו לי מיותרים
מאי פעם. אם אני יודע שאני לא שותה או מעשן ובטח לא לוקח סמים,
למה אני צריך לעמוד במבחן החברתי ולהוכיח לכולם שאני שונה ?
איזו תועלת תצמח לי מכך אם במילא לא אראה את האנשים האלה עוד
שנה ואלך.
המוזיקה עבורי נשארה בעינה. אימא שלי אמרה לי שהדבר יראה לי
מגוחך כשאתבגר, ועובדה שהדבר נראה רחוק ממגוחך עכשיו, ובעודי
תקוע בחדר חזרות עם חבר'ה שמראש אני יודע שלא נצליח ליצור שום
דבר משותף יחד, המתופף השתוי נראה לי הרבה פחות מוכשר מבעבר,
והגיטריסט ארתור נדמה היה כאילו הוא מחרטט משהו על הגיטרה יותר
מאשר מנגן. ושלא תבינו אותי לא נכון- רוק כבד הפכה להיות אהבת
חיי. פשוט לא יכולתי לחכות למפגש הראשון שלי עם הלהקה
ה-אמיתית- שלי בסוף שנת 2001, כדי ליצור מוזיקה מוצלחת ובאמת
לכבוש איתה כמה לבבות ושכחתי שעלי לעבור מן מסכת יסורים קטנה
של לתת אמוני בנגנים - מה לעשות - מחורבנים - לפני כן, דרך
ארבע להקות לפחות.
הפסקתי לבוא לחזרות, כפי שהפסקתי לנסות לעקוב אחרי אותם מעללים
של חבריי לספסל הלימודים שנראו לי קטנים מהרגיל.

החלק שכאב לי הכי הרבה היתה האהבה.
נפלטתי ממערכת יחסים איתנה אל תוך מציאות בה חברתי לא מכירה
אותי עדיין, ולא תכיר אותי עד אמצע 2002 שנפגש יחד בבסיס. היא
עוד נמצאת במציאות משלה, עם החבר שלה שיזרוק אותה אחר כך כמו
כלב, ורק אז אני אעזור לה לצאת מהתסביך הקשה של הבטחון העצמי
שלה. יתר על כן - הבחורה שאהבתי באותה תקופה נראתה כל כך לא
מושכת כבר, כאילו הדחף המיני שלי היה כה גדול שנראה שבתחילה
הייתי מוכן לכמה פשרות. היא הייתה מקסימה וכיוצא בזה, יכולתי
להבין למה "נדלקתי" עליה, אבל היה בה חוסר רציני בשביל שאדע
איתה אהבה אמיתית. וזה תסכל אותי, הרגשתי שאין יכול לתת לעצמי
להתבטא באמת - אני רק משחק את עצמי, וזה היה אפילו יותר קשה
משדמיינתי.
התקשרתי אליה, אל החברה האמיתית שלי ב2003-, כדי לראות מה
שלומה. היא ענתה לי בקול צחקני ולא הבינה מי זה. הייתה משוכנעת
כנראה שאני אחד מהחברים שלה מהתיכון מנסה לעבוד עליה, עד שהיא
התעצבנה את ניתקתי. כשעשתה "עקוב אחריי" עניתי וניתקתי אני.
כאב לי הלב כל פעם ששמעתי את קריאת ה"הלו" שלה, ידעתי שהיא
אוהבת בימים אלה מישהו אחר.

הזמן חלף מהר. אימא שלי למדה לרכוש אמון מחדש בי. לא הייתי עוד
ילד אגוצנטרי, פתאום המשפחה שלי- בין הדברים היחידים שנשארים
כל החיים- נראתה חשובה בהרבה, והיא לא הבינה מניין הבגרות
הזאת. גם ניצלתי כל רגע פנוי עם הסבים שלי משני הצדדים-
ביודעין ששניהם ימותו עד 2002, אחד מסרטן הערמונית והשני מדום
לב פתאומי.

לא אוכל לומר שהחיים שלי נראו מקסימים מתמיד. לא היו לי חברים,
ואלה שהיו לי בזמנו לא הבינו את השינוי הדרסטי שקרה לי. נכון,
זכיתי לראות כמה הופעות וכמה קונצרטים שלא זכיתי לראות בעבר,
או לחיות מחדש כאלה שהיו- וזה שימח אותי - אבל בים של עצבות -
הרגשתי כאילו הלכתי לאיבוד. לו הייתי שומר כמה פיסות זכרון
חשובות בראש מאותן השנים להבדיל מאיזה אלבום יצא לאיזו להקה-
אולי יכולתי להרוויח מהמאורע העל טבעי הזה איזשהו רווח- אולי
נסיון- אולי סתם הייתי נהנה מהחיים.
כל אלה שחושבים שבנות אוהבות בחורים בוגרים יותר - שטויות ! הן
לא ישימו לב, וילדות בנות 16 ו17- לא יודעות בגרות מהי. בשבילן
בגרות זה לכתוב פרוזות ולהשלים עם מה שהן אומרות, אבל ברגע
שאתה מחליט לבלות זמן עם סבא שלך במקום בדייט שלא יוביל לשום
מקום (פתאום נשיקה ראשונה לא נראתה כל כך אטרקטיבית-  איך אוכל
להשיג התקדמות במערכת יחסים עם אני מרגיש מנותק ומנוכר מהרגשות
שלי אל בנות המין השני, כי בלב אני עוד מחויב למשהי שעוד לא
מכירה אותי...) והבגרות שלך מוטלת בספק.

היה זה יום חמישי כלשהו, בו נשארתי לתפוס טרמפים במורד צומת
כברי, ולצידי חיכתה אותה בחורה שאהבתי במשך כל תקופת התיכון
שלי. היה זה יום לפני סופשבוע ארוך- כי שביתת מורים (מי זוכר
דבר כזה בכלל ?!) תוכננה למחרת- וכל המי ומי החליטו לנצל מצב
זה לטובת בילוים. אני, כשכל מה שמצאתי בתקופתי כאשר אני כלוא
בזמן עבר- היה לפגוש את מי שלעתיד יהיו חבריי ואולי ליצור מראש
רושם ראשוני טוב, שבמילא אנסה ליצור בעתידי.
זכרתי את אותו סופשבוע ארוך מהסיבוב הראשון (אני מקווה שאני לא
מגלה פה שום עין רעה באומרי "הסיבוב הראשון" - אינני רוצה
ליצור ציפייה לסיבובים אחרים לאחר מכן -ההתנסות החד פעמית הזאת
מספיקה לי בהחלט, ובהחלט לא הייתי רוצה להתקע בלולאת זמן ללא
קץ שכל פעם שאגיע לאותו תאריך בשנת 2003, אמצא עצמי שוב ב1999)
באותו יום ניסיתי לבקש ממנה לצאת איתי לסרט קולנוע (יו גראנט
כמדומני - ילד בלורית מטופש שכמותו) והיא טלטלה אותי בין כן,
לא ואולי אחד גדול במשך שבועיים- ומשם הדבר נמשך למסכת מטורפת
שאוכל לספר רק בשלוש שנים של ספר- אך כעת, שהבטתי בה, בשיא
חינניותה, ילדה בת 16 וחצי, מקסימה ונערית, משיטה ידה לעבר
המכוניות העוברות והשבות- לא יכולתי להתכחש לזכרון שפעפע בי,
כמה שה"הדלקות" שלי עליה היתה יותר מסתם אהבת נעורים- אלא היה
בה משהו חם אוהב ובעיקר מחייב מצידי, איך כל פעם שראיתי את
הפנים שלה כל צרותיי נמוגו, ואיך על הצער בסירוב הסופי היה
כשבר כלי עבור חיי למשך זמן רב- שרק שנות ליטוש רגשותיי באבן
צור הנסיון יכלו לרפא. הפגישה המחודשת, הכה תמימה, כאילו לתת
לי הזדמנות שנייה, נראתה לרגע כמעט שמימית.
לפי זכרוני, ואת יום זה זכרתי היטב, משאית סמי-טריילר היתה
אמורה לאסוף אותה בעוד כחצי שעה של המתנה. אם כן הייתי צריך
לפעול - בהנחה שמצאתי לעצמי את כל המניעים לפעולה- מדוע
דיברנתי את עצמי שוב לאותו גלגל של אהבת נעורים נכזבת ?
"שלום לך, מה שלומך ?" שאלתי כאשר הנחתי את התיק לצד הכביש
והרמתי את ידי כנגד התנועה, לעצור טרמפ בעצמי, מה שלא עלה
בדעתי כמעט לעשות במשך תקופת שירותי הצבאית- למעת שנתקעתי
בצומת סירקין ללא תחבורה בכלל.
"שלומי בסדר." היא ענתה, לא מתעניינת בשלומי כנראה. החלטתי
לנבור בזיכרונותיי עליה, וזכור לי שזכרתי הרבה, ולברר אולי
ישנה דרך ללכוד את תשומת ליבה. בעבר נראיתי נורא. אינני חתיך
הדור, אבל לפחות שמתי לב לכך בזמן, והחלטתי לעשות לעצמי שינוי
תדמית בכך שנפטרתי במהירות מכל הסמרטוטים וביחוד מהזקן
המטופש.
"תקשיבי, אני רציתי לנסוע היום לתל אביב לאיזה מועדון, שמעתי
שיש ערב אלטרנטיבי במועדון "זמן אמיתי", אולי תרצי לבוא ? משקה
ראשון חינם." אמרתי.
"עד לתל אביב ?" היא ענתה בתגובה ראשונית "ואל תשכח שאנחנו עוד
לא בני 18, אסור לנו לשתות. מלבד זאת אני יוצאת היום עם חברות
כנראה ."
אידיוט - אמרתי לעצמי. איך שכחתי שמשקה זה לא דבר אינטרקטיבי
בגיל הזה, כלומר- לא בדרך החוקית. ולצאת עם חברות הוא תירוץ
מקובל מאד אצל הקיבוצניקיות. אם אתחיל לגבב בנוגע אולי שבוע
הבא, או אחריו, או אחריו- אראה מגוחך כפי שנראיתי בסיבוב
הקודם, מתרפס חסר עמוד שדרה שמחפש יציאה בכל מחיר. אבל אם כבר
התחלתי עם הגישה האסטרטיבית, כדאי שאדבוק בה.
"הפסד שלך, המועדונים האלה קצת משפילים את המועדון הזה שיש
ברגבה. אשפה של מקום מה שהולך שם." אמרתי וניגשתי יותר קרוב אל
הכביש כדי לתפוס מונית או דבר מה אחר ולהתרחק ממנה, שתחוש קצת
חוסר עניין.
כמה שגילמתי דמות אסטרטיבית, רק על מנת ליצור רושם ועניין,
הדבר נראה לי לפתע קל מהרגיל. כנראה עם הזמן קניתי בטחון עצמי
מספק כדי להתמודד עם סירובים שכאלה, וכמו כן גם מתי לוותר ומתי
לא. גם כן תהליך של התבגרות, בעודי מחכה לרכב חולף חשבתי על
הרעיון. אולי אכתוב מזה מן יומן או ספר - "החיים שלי מחוץ
לזמן". צריך לחשוב על כותרת יותר מוצלחת כמובן, אבל זה נשמע
מבדר- סיפור נעורים שאיננו למעשה סיפור נעורים אלא מגולל עלילה
מעייפת על חייל שבדרך קסם נשאב בחזרה שלוש שנים אחורה לתקופת
נעוריו וכעת ניתנת בידו היכולת לשנות את הדברים אשר פיקשש. אני
כבר יכולתי לדמיין את הספר מוצק ומוחזק בידי- שלא לדבר על
הרעיון שבטח יתקעו לספר איזו כריכה מזעזעת וציור מינימליסטי
מעצבן של שעון - בטח פיסה מתוך הציור המפורסם של דאלי כי
לא יהיה להם מספיק כסף לרכוש זכויות יוצרים על כל הציור.
הסיפור יגולל את דבריו של הנער מלפני ואחרי השבירה במרחב הזמן,
אשר במקום טקס חניכה שאותו עבר בפעם הראשונה, ניתנת לו
ההזדמנות לדלג מעליו ולצחוק על כל העולם באותה הדרך.
כשהמחשבה הזו חלפה בראשי הפנמתי איזשהו רעיון. תמיד חלמתי
שתינתן לי ההזדמנות לחזור בדבריי, לבטל את הדברים שאמרתי
ועשיתי, כי בגילי, אפילו כיום, אני מצליח לפשל ולפלוט דברי
שטות או מעשים מטופשים שיש להתחרט עליהם. אני מגיע לידיעה
שאמירתם או עשייתם היא טעות די במהרה, אבל מאוחר מדי, האם
מאוחר מדי ? אולי כעת ניתנה לי ההזדמנות לשחזר את הנעשה, בדיוק
באותו צורך ילדותי שפינטזתי עליו עוד מינקות ?
"איפה ממוקם מועדון "זמן אמיתי" ?" שאלה הבחורה שהחליטה לשבור
שתיקה לא נעימה עבורה.
אני חייכתי. אפילו לא שמתי לב שזה סוג של משחק כוחות, מי ידבר
ראשון - העניין כנראה לא עניין אותי כפי שחשבתי.
"ליד רחוב המסגר, יש שם עוד כל מיני מועדונים והכל, באחריות
אנשים מקצועיים שעוסקים בתחום הרבה. יש הסעות הבנתי למקרה שאת
לא יכולה להגיע לבד." הסברתי וסיימתי בקינטור, נתתי לה להרגיש
ילדה לידי, ובצדק.
"אולי אתה מעדיף פאב או מועדון יותר קרוב ? תל אביב זה קצת
רחוק לי בכל זאת" היא אמרה ונסיתה להסביר את הסיבה שלה, מפחדת
להסתכן. מדוע בכלל את רוצה להסתכן ? האם היא הבחינה במשהו
שחומק לה מתחת לאף ?
"לא, החברים שלי מחכים לי בתל אביב. איזה מקום קרוב טוב יש כבר
?" התעקשתי.
"יש את מועדון הנמלה, או את הפאב ברגבה ובחניתה." היא פתחה
בהסברים משלה.
"מה לי ולמקומות האלה, משעמם שם, מוזיקה גרועה ומחירים
מגעילים." המשכתי בעמדתי שהיתה די ריקה מתוכן. ידעתי היטב שאין
לה מה לחפש במועדונים שאני מחפש. אני אוהב רוק כבד, היא לא, אז
אין לנו גישור משותף כל כך, ובסופו של דבר הצדק היה עימה, לא
היה לי צורך להגיע עד לתל אביב בשביל להשתולל עם מוזיקת מטאל,
כמו שלא היה לי את הצורך באמת להגיע לשם כדי לצאת איתה. אם היא
נכנעה כבר ומעוניינת, הייתי אמור לוותר לה ולהסכים, אם הייתי
נוהג בדרך שנהגתי בעבר.
"עזבי כבר, חמודה, קבעתי עם כמה חברים, היה לי מקום פנוי-
מקסימום נפגש פעם הבאה. אתקשר אלייך או שתתקשרי אליי ונברר כבר
בנוגע לשבוע הבא, סבבה ?"
היא הנהנה ואז שאלה.
"רגע, אבל אין לי את הטלפון שלך. תוכל לתת לי אותו ?"
זה היה יותר קל משציפיתי. למה גררתי את עצמי באותם הימים ההם
(בזמן הזה ?) לטרטור רציני של כמה שנים טובות סביבה שכל מה
שהייתי צריך לעשות זה למתוח את הכתפיים ולגלות עמוד שדרה.
המשאית המדוברת הגיעה, בדיוק שסיימתי לכתוב את מספר הטלפון על
פתק נייר קטן שתלשתי מחוברת, ועצרתי אותה, קצת לפני שהיא כבר
פנתה לדבר אליי ונהל איתי שיחה של ממש.
"אתה מגיע לנהריה ?" שאלתי אותו והוא אמר שכן אבל יש לו מקום
רק לאדם אחד.
"יאללה חמודה, תעלי לשם ונדבר כבר, תתקשרי אליי מחר אבל לא
מוקדם בבוקר, אני כנראה יוצא עם חברים גם היום, אז אני אהיה
במהלך חלום איכותי, כנראה עלייך." אמרתי חייכתי, קרצתי וגוללתי
את כל הריטואל שהעלה לה חיוך על הפנים.
למה לא יכולתי לעשות זאת בסיבוב הקודם ?

השבועות הבאים נעו במהירות קלה בהרבה. אני והחמודה החדשה/ישנה
שלי התחלנו לצאת באופן דיאטטי, עוד לא יוצאים-קבוע, אלא סתם,
בלי לחץ, בלי נשיקה, בלי שום סמטוחות רומנטיות מיותרות. נכון,
קניתי לה איזו טבעת מתישהו, וגם נתתי לה ורד אדום עם ברכה סתם
לחודש מאז אותו יום חמישי, אבל כל פעם שהיא שאלה אם אנחנו
מתקדמים בקצב הנכון אמרתי שלי לא חסר זמן.
נכון, עמוק בלב רגשותיי כלפיה היו הרבה יותר מחצויים. ליבי היה
שייך חזק לחברה שלי מ2003-, שעוד לא יודעת עלי ועוד נמצאת
בחייה שלה, ואני בחרתי לחיות את חיי שלי לפני שהיא תהיה מוכנה
כדי לפגוש אותי, או אני אהיה מוכן לפגוש אותה.
המצב האיר לי פנים הרבה יותר מפעם הקודמת. ברגע שעזבתי את
הלהקה ואמרתי לחבריה שהם עצלנים וכדאי להם לחזור לספסל
הלימודים כי להקה לא יצא מהם, ועזבתי בסערה, פיניתי יותר זמן
לחמודה שלי, למשפחה שלי, וללימודים שבהם בכלל זכיתי לפרוח.
אני לא יודע אם זה היה פייר מצידי - אבל לא למדתי את החומר
הנלמד. זכרתי חלק משאלות הבגרות ועליהן שקדתי, כנגד החומר
המצופה. בבחינת הבגרות שתתרחש בסוף שנה"ל 2000-2001, אני אמור
לספוג יחד עם הרוב המוחץ של השכבה מפלה כואבת כי החומר הנלמד
אינו יתאים עצמו לבחינה. זה היה סוד שהיה עלי לשמור איתי כי לא
היה לי כל ביסוס או דרך הוכחה אליו.
החודשים חלפו מהר. יצרתי קשר עם אנשים שאיתם הייתי מיודד כבר
יחסית ל2003-, דרך האינטרנט, מועדוני ת"א או מקומות אחרים שלא
נהגתי לבלות בהם. גם חסכתי מעצמי התלהמויות מיותרות אודות
הלהקה שלי ושמרתי על סטטוס צנוע בנוגע לכך, בל אצור רעש
וצלצולים בנוגע לשמועות שווא שהיו מתחרשות באותם זמנים ברשת.
האוטופיה הזאת נמשכה כמה חודשים ונקטעה בדרך לא דרך.
היה זה אחד מימי שני, אותם ימים שהיו שנואים עליי בזמנו, כי
מערכת השעות שלהם היתה מזופתת. אך כעת בימים מפוכחים יותר-
אחרי תקופת שירות סבירה בה כל יום נדמה למשנהו- הגיוון הזה
בורך כמעט על ידי.
קמתי במהירות מן המיטה וזינקתי אל השירותים, רוקנתי את מימיי
וניגשתי לשטוף פנים ולצחצח שיניים.
נדב ניגש לידי וחייך, ואז נכנס לשירותים.
הבית היה ריק מלבדנו, לא הבנתי איפה כל האחים שלי ? איפה הוריי
? האם כיוונתי את השעון שלא בדרך הנכונה ?
"יותם." שמעתי את אימי קוראת לי מהסלון "היום אתה לא הולך לבית
הספר, בוא הנה רגע."
ניגשתי אליה עוד לבוש פיז'מה וקצף משחת השיניים עוד גועש בפי.
"מה זאת אומרת ?" מלמלתי "למה לא ? אני רוצה ללכת לבית ספר."
אז הבחנתי שהאנשים ליד אימי הם לא אחיי ואחותי, אלא יועצת בית
הספר, מנהל בית הספר ועוד מישהו שלא הכרתי.
"מה הולך פה ?" אמרתי, עצרתי בעדם מלענות, חזרתי אל חדר
המקלחת, שטפתי את פי, וחזרתי לסלון.
"יותם, אנחנו מבינים שאתה נכנס לתקופה מאד חשובה בחייך." אמר
לי המנהל, והיועצת הנהנה בהסכמה "אנחנו רואים שאתה קורס תחת
הלחץ הרב, ואינך מצליח להחזיק מעמד. אתה מעמיד פנים שהכל בסדר,
עוזר בבית, מבלה עם החברה שלך, יוצא למועדונים וכביכול מנהל
חיים נורמלים-" נדב נכנס לחדר לבוש כולו ליציאה לבית ספר ונעלם
במהירות מבעד לדלת הכניסה -"אבל מצאנו תיבה ובה כתבים שלך
שקברת כנראה באוקטובר השנה."
תיבה ? כתבים ? אני התחלתי לכתוב רק חצי מחברת שירים נכון לאז,
והפסקתי כי סיבותיי נמוגו, לא הייתי יותר אותו נער מתוסכל
מינית או שונא חיים, הייתי מאד מאושר ממה שהצלחתי לנהל בסיבוב
הזה של חיי. על אילו כתבים הוא יכול להיות שהוא מדבר ? גם כאשר
הספקתי לכתוב כמה מחברות שירים בסיבוב הקודם, הרי שלא כתבתי
אותם בסיבוב הזה, לא לומר שאין לי סיבות לכתוב את השירים האלה.
אבל גם אם כן- תוכנם אינו מזיק- שירי אהבת נעורים נכזבת, לא
משהו שצריך להתבייש בו ולקבור בתיבה, וגם אם מוצאים אותה, אין
הדבר כל כך מזעזע.
"ישנם פרטים לא הגיוניים, אינך מפרט בצורה הגיונית את
התאריכים. נראה שהנך כותב שיר אחת לשלושה ימים החל מהתאריך
19.5.1999 עד לתאריך העתידי להתרחש 29.3.2009. האם זהו סוג של
סיפור שאתה מגולל ?" שאלה אותי היועצת ולא הבנתי על מה הם
מדברים.
"אני יכול לראות את הכתבים בבקשה ?" ביקשתי. כאילו שאני תחת
חקירה משטרתית, שעלי לבקש לראות ראיות של פשע- אפשר לחשוב.
תיבה עשוית עץ שלא ראיתי מימיי הונחה על השולחן בסלון. בפנים
היו טמונות מחברות שחלקן הקטן נראה לי מוכר, אך כתבתי אותן רק
בסיבוב הראשון - איך ייתכן שהן מופיעות במישור הקיום הזה?
"זה לא יכול להיות" אמרתי והמשכתי לעיין, מבחין בכתב שהוא אכן
שלי, בחלק מהיצירות והפרוזות שאכן אני כתבתי, ובטירוף ההולך
וכובש אותן עם חלוף הזמן.
בערך בשנת 2001, נכון לארכיון, התחלתי לתאר יומן פחות או יותר,
התרחשויות של אירועים קריטים, נפילת מגדלי התאומים, פרוץ
האינתיפאדה השנייה, ועם זאת גם אירועים שמעידים על התדרדרותי
הנפשית מעינו של כל אדם שפוי. בכתבים תוארו איך התערטלתי
ברחובות עירום "כדי לתאום טעם אמת מהו", ואיך ניפצתי בחנות
השעונים של נחום את כל השעונים באלת עץ "כדי להרגיש מהי היכולת
לעצור את הזמן" ואף איך הטמנתי מטען חבלה (?) לחמודה שלי, לאחר
שסרבה לחיזוריי. בערך בשנת 2004 אני המשכתי לתאר איך רדפתי
ילדה קטנה בשם נירית, איך לא הנחתי לה עוד כשהייתה בת 13,
ומסכת ההתעללות שמתוארת שם כאילו "כבדרך אגב" מסתיימת רק
ב2009- ביום ה29.3- בו אני רדוף הזיות על סוף העולם המתקרב,
כופה את עצמי על נירית שחוגגת 18 יומיים לפני כן, ומסיים את
חייה במו ידיי.
הזדעזעתי ממה שקראתי. הכל היה כתוב בכתב ידי, ההלך והשתגע עם
חלוף השנים. כתמי טיפות דם שיבש מזה חודשים רבים נראו על
הדפים, ואני כבר הגעתי למסקנה שאם יבדקו אותם יחשפו שזה אני.
"זה רק סיפור, אני סתם כתבתי סיפור מטורף וזה רק חלקים ממנו.
זה לא אמיתי, אתם יודעים, זה כאילו נכתב בעתיד אבל בעצם בעבר-
משחקים דמיוניים כאלה של זמנים שלא התרחשו- למשל נפילת מגדלי
התיאומים- אתם לא באמת חושבים שהם יפלו 10 דקות אחד אחרי השני,
נכון ? ובכלל, אתם לא מאמינים שאשקר לכם- זה הכל פרי הדמיון,
הקצת חולה שלי, אני מודה- לכן בחרתי לנכון לקבור את זה."
המצאתי תירוץ ארוך ומייגע, שאמור להשמע הגיוני.
אז שלף המנהל קלף מנצח.
בחינת הבגרות שלי בהיסטוריה.
שבועיים וחצי לפני שהיא אמורה להתקיים.
"איך אתה מתכוון להסביר את זה ?"
פה נשברתי. הבחינות כתובות מוכנות כבר מזה זמן רב, ואני יודע
את החומר הנלמד היטב יותר מכולם משום מה.
"אתה מבין שזה קצת שובר את האמון שאנחנו נותנים בך, נכון ?"
שאלה היועצת.
לא יכולתי לומר דבר, הייתי המום. ודאי משהו התרחש בצורה כה
הזויה אשר די תתאים את הגרסה שלי לסיבוב הנוסף שלי בזמן, אולי
אני באתי לבקר פה ב1999- אחרי שאני המאוחר יותר - אני מהעתיד
האמיתי - חזרתי יותר מוקדם וכתבתי את כל הדברים האלה, כאילו
טמנתי לעצמי מלכודת.
"אתם לא מבינים, זה לא יכול להיות אני, אני לא זוכר שכתבתי את
זה, אני נמצא פה רק כמה חודשים, מתארך בגוף הזה רק מאמצע השנה,
אני למעשה חי בשנת 2003, כנראה מישהו - ייתכן שאני - חזר יותר
מוקדם והחזיר אותי במקביל אליו. כל זה לא אמור להתרחש  - אני
אמור להיות עדיין ילד שבור ומסכן בלי בטחון עצמי, זה לא יכול
להיות כל מה שמתרחש פה. אני בטח חולם למעשה." ניסיתי בכוח
להעיר את עצמי- והדבר נראה להם כאילו אני אחוז דיבוק.
"יותם, אתה צריך עזרה." מיררה אימי בבכי.
"תן לנו לעזור לך." אמרה היועצת כאשר המנהל והאיש השני מיהרו
לתפוס את שני ידיי מחשש שאפגע בעצמי.
"אתם לא מבינים ! זה לא אני ! אני רק מתארח פה, לא יודע איך,
אבל חזרתי בזמן ל1999- משנת 2003, אתם חייבים להאמין לי."
ניסיתי בכל זאת לשכנע אותם בבלתי יאומן.
"מצטערים יותם, לא עוד שקרים." אמר האיש הנוסף שלא זיהיתי,
וכאשר ניסיתי להתנגד בכוח מצאתי את עצמי מתעייף יותר ויותר
מהר.

"אתם מבינים עכשיו,
יכולתי לבכות על מר גורלי, לו היה נכון.
אבל אין מדובר בגורל שלי, אלא של דמות מקבילה שלי.
אין לי את הזכות להתלונן אם כן- חזרתי מסיבה כלשהי בזמן
וניצלתי את החזרה לטובתי האישית- ניסיתי לשפר את חייו של היותם
שהיה לפני. אך כנראה משהו אחר קרה. היותם של העתיד, שנת 2009,
הוא כנראה מופרע רציני והוא חזר בדרך כלשהי בזמן והכין לי את
המלכודת הזאת. למה דווקא לי ? כלומר לעצמו ? הוא הרי לא ירוויח
מזה דבר אלא אם זו הייתה הקריאה לעזרה המתוחכמת ביותר שנכתבה
על דפי ההיסטוריה. בעודי מנסה כאילו להסתגל לחיים מחדש בעבר,
בידיעה שאינני שייך לפה, וכל רצוני הוא להמשיך מחדש את החיים
ב2003-, הוא כנראה הכין לי מלכודת כדי שיוכל להפיל אותי בפח.
כמה שאלות עולות בראשי. למה מצאו את התיבה דווקא היום אם היא
נטמנה לפני יותר מחצי שנה ? איזו סוג של מרעום הפעיל את התודעה
של סגל המורים ביניהם המנהל והיועצת למצוא את הכתבים, את
הבחינה, ויותר מאוחר התברר לי שגם את שערותיה של אותה נירית,
כיום לא יותר מאשר ילדה בת 8. בדיקת די.אן.איי הוכחה שבאמת
מדובר בה, למרות שלא פגשתי אותה מעולם, עדיין. כמו כן לא הבנתי
מדוע כל החברה ניתקה איתי את הקשר בכזו מהירות - ואיך ייתכן גם
שכל גישת הבטחון העצמי והבגרות פעלה כה טוב. אני מתחיל להפנים
את העובדה שלא היה די במלאכתי שלי בלבד- אלא שהיותם של העתיד
כנראה ביקר בתוך יותם של העבר לפני, וכעת אני מורחק פה, בדיוק
כמוכם, מן החברה, עם סיפור מופרע משל עצמי- הגיוני לא יותר משל
כל אחד אחר פה." אמרתי את דבריי ולגמתי מהמרק.
"זה יפה מאד יותם, אבל איך בדיוק חזרת בזמן אחורה ?" שאל אותי
המטפל וליטף את ראשה של עדן, הנערה היפה ביותר שראיתי, אשר לא
דיברה עם העולם והביטה בכולם במבט זגוגי  מאז שנטלה את חייה של
אימה.
"כן, גם אם הסיפור היה הגיוני, איך זה שהתודעה שלך חזרה
אחורנית בזמן ?" שאל דרור, טיפוס גבוה וחולני, אשר זומם להשתלט
על העולם וניסה לפוצץ את בית ספרו בשל זה.
"זה עוד חלק שחסר לי בסיפור. אני לא יודע עדיין איך להשלים
אותו. אני לא מבין מספיק בפיזיקת קוואנטים אבל הבנתי
שלאיינשטיין יש איזו תאוריה של מסע בזמן." אמרתי ושפשפתי את
אוזני בכרית כי גירד לי שם. ידיי היו כבולות לצד המיטה אז לא
יכולתי לגרד עם היד. "אתם מבינים- נאמר שיש מקרה של אחים
תאומים. אחד מהם עוזב את כדור הארץ וטס זמן מה סביב ציר כדור
הארץ, והשני נשאר לחיות חיים רגילים על כדור הארץ, כשהאח
האסטרונאוט חוזר- הוא צעיר בזמן מסויים מהאח השני - שהזדקן עם
כדור הארץ. למעשה על האסטרונאוט חלף פחות זמן מאשר שחלף על
כדור הארץ. עכשיו אני לא יודע איך ניתן להזיז את הזמן בצורה
ההפוכה, אבל הרי זה אומר שמסע בזמן לעתיד הינו אפשרי. מדובר
בציר שניתן לנוע עליו קדימה, ואנו נעים עליו כל הזמן, אז מדוע
שלא יהיה אפשר לנוע עליו אחורה." הסברתי ופערתי את פי לקראת
האחות שהאכילה אותי את תרופות ההרגעה של הערב.
"אתה מגבב שטויות !" התרעם דרור וניסה לקום לעברי בזעם, אבל
הוא היה כבול למיטתו שלו. המטפל קטע את השיחה וביקש מדרור
התנצלות על שניסה להתנפל עלי, ועברו 10 דקות עד אשר הוא הסכים.
"פשוט אל תגיד דברים שאתה לא מבין בהם, איינשטיין אמר דברים
אחרים לגמרי. אתה פשוט עשית סלט מהכל."
"מצטער, אני פשוט לא ממש מבין איך הגעתי הנה." התנצלתי.
"אבל אם כל הפשעים עתידיים ולא התרחשו עדיין, למה לשים במוסד
?" שאלה יסמין- הבחורה ההיא מהעיתון שהיא והחבר שלה ניסו
להתאבד יחדיו בבליעת כדורים, ומשום מה היא התעוררה למחרת,
לבד.
"זה לא בדיוק נכון. היה להם ראיות חולניות מספיק כדי לדעת
ששברתי אימון, וכמו כן איך הגיעו לידיי שערותיה של נירית.
בינתיים המשפחה שלה לא מבינה מה קורה, והילדה הקטנה לא הבינה
מה המהומה סביבה, אבל מיד צצו משפטים כמו אונס, מעשי סדום
ובעילת קטין. לא היה ולא נברא, אבל כוחה של התקשורת חזק מספיק
כדי להביא אותי עד הנה. לפחות לא לכלא, רק לבית חולים."
סיפרתי.
"סיפור מרתק יותם. אני מקווה שבאמת תוציא ממנו ספר באחד הימים.
יש פה מישהו שבא לבקר אותך, יהיה לך זמן שיחות איתו אחרי ארוחת
הערב, בתנאי שאתה מבטיח שלא תשתולל שוב." אמר המטפל ושלח ידיו
אל בין רגליה של עדן, שלא הגיבה לדבר.
"אני מבטיח." אמרתי "אוכל לקבל רק מחברת ועפרון, שאוכל להמשיך
לכתוב אותו, את הסיפור ?" ביקשתי והמטפל הנהן בהסכמה.
מאוחר יותר האיש המסתורי שלא זיהיתי לפני כמה חודשים שעזר
לאנשים לכלוא אותי פה, בא לבקר אותי. מן המסתבר הוא קרא לעצמו
"ג'ון" ואמר שהוא מורה מחליף בבית הספר שלי, והוא מלמד את
החמודה שלי היסטוריה, ושהיא מוסרת ד"ש חם ומחכה לימים שיוכלו
לבקר אותי ושלא אהיה מסוכן לחברה. אני ידעתי שהוא משקר. זיהיתי
את הקול שלו ושנאתי אותו, על הערמומיות שלו, שבדרך לא הגיונית
החליט לסיים את חיי. הוא חייך את החיוך המכוער שלו וענד את
השעון שלו שעצר מלכת כנראה כשחזר הנה ב2009-. בסופו של דבר הוא
ימצא את עצמו בצרות צרורות, שנינו ידענו על כך. כאשר המאורעות
שאכן ייתרחשו כמו מגדלי התאומים או אסון ורסאיי - יגיעו לידי
קיום, אז הגרסה שלי תקבל אמינות חדשה. אוכל להגיע להדברות.
מידע על העתיד הקרוב תמורת חופש. בערך בתקופה הזו הוא ייאלץ
לחזור אחורה שוב, כדי לברוח ממני, ואני אוכל להמשיך את חיי
כרצוני. אבל עד אז, אני יודע שכל עוד הוא נמצא שם, מסתובב
חופשי ליד החמודה שלי. כמה שלא הייתי רוצה להיות במקומו כאשר
אתפוס אותו. כמה חבל שאני כן במקומו בכל רגע נתון.

את אותו יום ב2003- היום בו מצאתי את עצמי בחזרה ב1999- להבדיל
מחששותיי הראשוניים - עוד ביליתי כמאושפז במציאות הקשה של חיי
היום יום. את חברתי לסיבוב הקודם לא פגשתי בחיי, והנני עוד
תקוע בסיוט מתמשך של כפרת עוון חטאים שהייתי אמור לבצע ולא
ביצעתי.
כעת חופשי, משוקם מחוץ לאגף החולים בנפשם, כל צל של חיים
קודמים מתכחש אליי, מלבד אותו שבב של זכרון מוזיקלי כלשהו
שניווט את חיי דאז.
כאשר סיימתי את חיי חודש מאוחר יותר, בשולי החיים שלא היו לי,
תהיתי לעצמי אם כעת אתעורר שוב באותו יום סתמי בחזרה ב1999-
לסיבוב נוסף.
טעם מר ממוות כיסה את פי.

"בוקר טוב !" קראה לי אימי והעירה אותי בעדינות מהשינה הכבדה
שנפלה עלי.
פקחתי את עיניי לראות פוסטרים ותמונות שהם שבר זכרון מהעבר.
"איפה אני ?" שאלתי כאשר הטעם המר של העופרת השתנה במפתיע
לליחת בוקר מגעילה.
"אתה בבית..." אמרה אימי ומבט כעוס במיוחד על פניה.
"אני בבית ?" שאלתי בפתאומיות.
ירדתי מן המיטה להביט על נדב אשר צחצח שיניים נטולות גשר ומסרק
את רעמת השיער הקטנה שצמחה לו. העיניים שלי נצצו מאושר, כל
הדברים שכבר הספקתי לשכוח, חזרו בדרך פלא.
"כמה זמן ישנתי ?" שאלתי את אימי והיא רמזה שאני ישן כמו דוב
ונוחר כמו מנסרה במשך 9 שעות.
הבטתי בשעון (שהופיע בדרך פלא ?) על כף ידי. השעה הייתה כמעט
7 בבוקר. זכרתי זכרון עמום שעליי להתייצב בבסיס כלשהו- ובוודאי
אקבל על זה ריתוק, אבל לא אכפת לי. מה זה כבר ריתוק של 4 ימים
לעומת אישפוז של שנתיים ?
"אימא ? לא ראית במקרה זוג מדים שלי נכון ? אני לא מוצא אותם
בארון." שאלתי את אימי, ודאי שכחה לגהץ, אבל מצידי אבוא על
אזרחי ושכל המשטרה הצבאית בעולם תעמיד אותי לדין.
"מדים יותם ? אתה התגייסת לצה"ל למרות הכל ?" שאלה אימי. למה
היא התכוונה. הייתה לי תחושה שאני עומד לחשוף משהו מכוער.
"מה הכוונה ?" שאלתי בבהלה. האם התעוררתי בעתיד ? אולי
השתחררתי כבר ? אולי התעוררתי במציאות בה אני לא עושה צבא בכלל
?
"שאתה תתחיל באמת להשקיע בתפקיד הצבאי שלך תגהץ את המדים לבדך,
אני עם זה גמרתי ! זה צבא זה ?" צעקה עלי אימי ושמעתי אותה
לשמחתי מסננת
"ג'ובניק מסריח..."