דברו איתי דברו איתי, אני לוחשת לקירות, ומקווה למצוא בהם
תשובה, כאילו יש סיכוי למצוא אותה אי פעם, ודווקא בקיר, נו,
באמת, את משוגעת לא קטנה, מדברת לעצמך או לקירות, מה השתנה
מגיל חמש, הרי גם אז היית לבד, מדובבת חפצים חסרי תועלת, הרי
גם אז לחשת לדובי וחיבקת אותו חזק, אולי תהיה חבר שלי, אולי
תיתן חיבוק כזה קטן ומנחם כשאמא לא נמצאת, היא אף פעם לא נמצאת
בעצם, ואני גם נעלמתי כבר מזמן בין הריסות של איזה בית שאף פעם
לא הייתי בו ואף פעם לא היה שלי, הוא רק תמונה, איזה דמיון,
כמו השתקפות שלי במים, כל מגע קטן והגלים יחריבו את דמותי אשר
בניתי בעמל כמו נמלה בקיץ שאוגרת לה ביטוח, ועכשיו אני שואלת
את הקיר, נו בטח, אז את מי אני אשאל, נראה לך שזה חיים, זו
השתקפות בלבד ואין בה תוכן ממשי או עכשווי או משהו בכלל, הרי
זה רק אנחנו שנינו כמו תמיד, מה נשתנה, הרי הלילה, כמו כל
לילה, אין סיבה למסיבה, רק הקושיות דולקות בי, מבעירות בי
מדורה של לחש ועוד לחש ויוצרות בי מנגינה של משהו שכבר שמעתי
פעם ואף פעם לא נשמע, רק בין כתלי הלב שלי ההם, הסגורים מזה
שנים, עוד מאז שלא הייתה לי אמא לחבק ולאמץ, בגיל שנה כבר
התיימתי ונהייתי כה גדולה בין רגע, רק עוד רגע, יש הרבה שלא
הספקתי ורציתי להיות ולעשות ולאהוב אותה כל כך, ומאוחר מדי,
אין טעם, השעון מראה חצות, והדלעת היא כבר דלעת, ואני עכבר
קטן, מתחת למיטה, משחקת בנדמה לי ורוצה ולא רוצה להתבגר ולהגיד
עצור!
מעכשיו אני איתי.