כסמסא בשעתו, התעורר רפאל ארדמן למציאות, או מוטב נאמר
אי-מציאות, שלא היתה מוכרת לו עד אותו היום. מרגע שפקח את
עיניו העכורות, חש שמשהו לא בסדר. אכן, הסימנים היו זרועים בכל
עבר, ולא ניתן היה להתכחש להם. בעת שמתח זרועותיו כדי להתפהק,
נוכח שאינו מסוגל לעשות זאת, מפני שאינו נושם כלל. בבהלה, כינס
ידיו על חזהו, ואז נודע לו כי לבו אינו פועם. עורו היה קר
כאבן, חיוור ושקוף כמעט. המסקנה - באו חייו של ארדמן לקיצם,
מת, נפטר, ונצרר בצרור אחר לגמרי.
המשמעות המלאה של אשר אירע לו טרם חילחלה אל ארדמן. משום מה,
הרגיש כורח דווקא לדבוק בשגרת יומו, מהתקופה שבה היה עוד חי.
על כן, התלבש בקפידה, סירק אניצי שערו והתקין עצמו לצאת בחברת
בני האדם. בשעה שבע ועשרים, אף מבלי לאחר רבות, יצא אל סלון
דירתו, שם היה אוכל את ארוחת הבוקר עם בנו וכלתו, שהתגוררו
אצלו באופן זמני.
בתחילה, היו אלה שקועים בענייניהם, קריאת העיתון ודברים כאלו,
ולא שמו לב לכניסתו. אולם משנפל מבטם עליו, לא ניתן היה להסתיר
מהם את המתרחש, והבעת חלחלה התפשטה על פניהם.
"אבא, מה קרה לך", קרא בנו יונתן, "פניך חיורים כל כך".
"כן, אתה נראה גמור", החרתה החזיקה אשתו רונית אחריו, "הולך
כמו שק עצמות".
לארדמן לא נותר אלא לאשר בפניהם את דבר מותו.
הם ניסו לנחמו, כמובן, כמיטב יכולתם: הצביעו על שנותיו
הארוכות, הישגיו הרבים, חייו הטובים, אך בכל אלה היה רק כדי
להזכיר לו את כל מה שאבד ואיננו עוד - בראש ובראשונה, הוא
עצמו. כך, התפוגגו לאיטם הניחומים, משהתברר חוסר תוחלתם,
ושתיקה מביכה השתררה.
ארדמן קטע אותה בהחלטה חדשה. הוא בישר לבני משפחתו כי בשל
התהפוכה שחלה, ישנם שורה של דברים שעליו לסדר, כדי לארגן את
פטירתו בצורה הטובה ביותר. בנו וכלתו התבוננו בו בחשדנות. הם
לא מנעו ממנו לצאת לדרכו, אך גם לא הציעו להגיש לו כל עזרה,
שכן אחרי ככלות הכל, איך ניתן לסייע לאדם שאיננו עוד בין
החיים?
ארדמן בהחלט הבין את סערת לבם, אך לא התעכב עליה, עקב תחושת
דחיפות שמילאה אותו. אמנם היה מבוגר מאוד בשנים שעה שנפטר, אך
מותו לא בא בעקבות מחלה ממושכת, ועל כן ההפתעה תפסה אותו בשעה
לא נוחה, שבה ענייניו לא הוסדרו כולם. הוא היה נחוש בדעתו
לפתור במיוחד סוגיה שהעסיקה אותו ערב מותו, ולה השלכות כספיות
נכבדות, ועל כן שם פעמיו למשרד הפנים, שפקידיו לא שבתו באותה
תקופה.
בימי חלדו, היו התורים הארוכים יכולים להטריד אותו מאוד, אך לא
עוד. שלווה מיוחדת ננסכה עליו כשהבין, שאין יותר סיבה למהר -
חייו אינם חולפים, אלא חלפו זה מכבר. שלווה זו אף אפשרה לו
להתעלם ממבטיהם המפגיעים של שאר הממתינים, שלא פנו אליו לא
מתוך נימוס, אלא מתוך אדישות, המאפיינת את כל אלה המכלים שעות
ארוכות בבטלה למען תכלית שאין חשובה ממנה בראייתם.
כשהתיישב סוף סוף מול הפקיד, התכוון ארדמן לפתוח בדברים, אך
הלה הקדים אותו.
"אדוני", זעק, "אתה צריך טיפול רפואי דחוף".
"לא, לא", הדף ארדמן את דבריו בקוצר רוח מחודש, "להפך, טיפול
רפואי הוא הדבר האחרון שיועיל לי - אני כבר מת".
"אין סיבה לוותר על התקווה", גרס הפקיד, "אקרא מיד לאמבולנס".
"אתה לא יורד לסוף דעתי", התרגז ארדמן, "אני כבר מתתי, בלשון
עבר. מה הטעם באמבולנס עכשיו?"
"אה, אני מבין", אמר הפקיד, ואז התעורר מהרהוריו: "אז עם כל
הכבוד, אבקש שתפנה את המקום, יש אנשים רבים בתור, ואני עסוק".
"על מה אתה מדבר", הלם ארדמן על השולחן באגרופו, "אני דורש
לקבל שירות".
"סליחה אדוני", כיווץ הפקיד את עיניו, "אלימות לא תיסבל פה, לא
מהמתים ולא מהחיים. לא נוכל לטפל בענייניך, שירות ניתן פה רק
לאלה שטרם נפטרו".
"אתה עוד תשמע מהעורך דין שלי", נפנף ארדמן באצבעו לעבר הפקיד,
ועזב את המקום, זועם במידה שווה על העוול שנגרם לו ועל הרוגע
השמימי שנגזל ממנו.
בחדר הקבלה של העורך הדין אמנם חיכו גם מספר אנשים וישבה
המזכירה, אך ארדמן התעלם מהם ואף ניצל התפלצותם מול חזותו, כדי
להתפרץ לחדרו של הפרקליט, שאיתו עבד בשנות חייו האחרונות.
"אלוהים אדירים, רפאל", הצהיר עורך הדין, "מה קרה לך".
"מאורע מצער ביותר", אמר ארדמן, ואכן חש צער בכל נימי הלבו
הריקים, "נפטרתי, מתתי, אינני יותר".
"אני מבין", אמר עורך הדין, ושקע בשתיקה מעושה האופיינית לבני
מקצועו.
"הייתי היום במשרד הפנים", המשיך ארדמן לאחר הפוגה קצרה,
"ופקיד חצוף לא היה מוכן לשרת אותי".
"וזה היה", שאל עורך הדין, "לפני או אחרי", כחכך בגרונו,
"המאורע המצער?".
"אחרי, כמובן", אמר ארדמן. "אחרת איזו סיבה היתה לו שלא לשרת
אותי", הוסיף בהדרת כבוד.
"אני מבין", שנה עורך הדין, ושוב נדד אל אותה שתיקה.
"אני דורש", תבע ארדמן שחש לפתע שבטחונו מתערער, "שתשיג צו בית
משפט שיכפה עליהם לטפל בבקשתי. הרי זו שערורייה", הטעים
בניסיון נלאה להחדיר משנה תוקף לטענתו.
עורך הדין כמעט אמר "אני מבין", אך שינה דעתו ברגע האחרון,
וקבע בהחלטיות, כמי שנזכר בכל לקוחותיו החיים בחדר הקבלה: "לא,
זה בלתי אפשרי. לבי לבי עמך, אך מצבך המשפטי הוא .. ובכן ..
מבחינה משפטית, בכלל לא מצב. אפשר לכנות זאת, היעדר מצב או..
כלומר, אני לא בקיא לגמרי בכל התקדימים, אבל די ברור שלאדם מת
אין כל מעמד ו.. ובכן בזה מסתיים כל העיניין", סיים את נאומו
בתחושת שביעות רצון דחוקה.
"זה בלתי נסבל", אמר ארדמן, "זכותי לקבל שירות".
"למתים אין זכויות", פסק עורך הדין, והותקף ע"י התחושה המוזרה
שלמעשה ציטט מישהו, בעוד שלא היה יכול להעלות על דעתו שום מקום
שבו יכולה היתה להופיע אמרה מסוג זה.
"אם כך, אקח את עסקיי למקום אחר", הכריז ארדמן, והיה קם ממושבו
אלמלא עמד לכל אורך השיחה.
"אתה מוזמן לעשות זאת", אמר עורך הדין, "אבל אני בספק אם תקבל
תשובה אחרת מעמיתיי".
צדק רב היה בדבריו. כל עורכי הדין שאליהם כיתת רגליו באותו
היום, דחו את פנייתו של ארדמן, חלקם בטיעונים דומים, וחלקם על
הסף. עם רדת היום, הוא שב לביתו, מיואש ומתוסכל. ארוחת הערב
בדירתו היתה קרירה ושקטה במיוחד. ארדמן, כמובן, לא אכל דבר,
ואף אחד מהמסובים לא מצא שום נושא לשיחה שתאם את הנסיבות.
בבוקר המחרת, בעודו מהרהר באפשרויות שלפניו, נכנסו לחדרו של
ארדמן בתו וכלתו, והבעה סתומה על פניהם.
"אבא", פתח לבסוף יונתן, "מתוך כבוד אליך, שתקנו עד עכשיו, אבל
אי אפשר כך יותר".
"למה אתה מתכוון?", שאל ארדמן במורת רוח.
"ובכן", ניכר היה שיונתן התקשה למצוא מה לומר, "תסכים איתי
שהמצב כרגע, הוא.. אהמ.. לא טבעי, וזה פשוט לא מתקבל על הדעת,
מה שקורה פה.."
"וגם", התפרצה רונית לדבריו, "לא נעים להגיד, אבל, אתה יודע,
הריח, זה כבר בלתי נסבל. אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות ככה!"
"אבל מה, מה אתם רוצים שאני אעשה", התפרץ ארדמן בנהמת מצוקה.
"מה שחשבנו עליו", אמרה רונית, "זה לעשות מה שבאופן נורמלי
נעשה במצבים כאלו. כלומר, ישנם שלבים, ישנם הליכים רגילים
ופרוצדורות שמבוצעות בשלב הזה."
"למה אתם חותרים?", שאל ארדמן באימה.
"בקיצור", אזר בנו אומץ, "אנו רוצים שתיקבר. זה מה שאמור
להיות: אדם מת ונקבר וחסל. אפשר להמשיך הלאה," וניכר שאמירת
הדברים מפורשות הקלה מאוד עליו ועל אישתו.
"אתם יצאתם מדעתכם", זינק ארדמן ממקומו כנשוך נחש.
"לא, אבא", אמר יונתן, "זה אתה שלא הגיוני. מה אתה רוצה לעשות?
אתה מכיר דרך אחרת להתמודד עם המצב? איך אתה רוצה שנמשיך ככה.
אנחנו חייבים להתקדם בחיינו, למשל לעבור לגור במקום נחמד יותר,
ובשביל כך אנחנו צריכים למכור את הדירה הזאת.."
"אני עוד לא טמון באדמה, ואתם כבר רוצים למכור את הדירה שלי",
צעק עליו ארדמן.
"אבל זו בדיוק הבעיה", אמרה רונית.
ארדמן לא היה יכול יותר. אחרי כל מה שעבר עליו ביממה האחרונה,
משהו פקע בו. "לא, לא, אני לא מוכן", אמר לבנו וכלתו, "אני לא
מוכן לשמוע כלום, לא תוציאו אותי מכאן בשום פנים ואופן".
"אבא, אתה מתנהג באנוכיות", אמר יונתן, "אתה תיאלץ אותי לנקוט
באמצעים שאני לא מעוניין להשתמש בהם."
למשמע דברים אלו, גאתה חמת זעמו של ארדמן, ובנפנופי ידיים
וצעקות הניס את בנו וכלתו מהחדר.
שעות ספורות לאחר מכן, נשמעה דפיקה חזקה על הדלת. ארדמן פתח
אותה, ומולו עמד שוטר, ובמרחק מה מאחוריו, יונתן ורונית, ומבט
נחוש על פניהם.
"אתה מר רפאל ארדמן?", שאל השוטר.
"כן, זה אני", אמר ארדמן.
"קבלתי תלונה מבנך וכלתך פה. הם טוענים שאתה מאיים על שלומם
ומטריד אותם, ומהווה מפגע ציבורי בכלל", אמר השוטר.
"זו הדירה שלי", התריס ארדמן בעייפות.
"האם זה נכון או לא נכון", השוטר נע באי נוחות, "שאתה נפטרת
אתמול בבוקר או שלשום בלילה?"
"כן, זה נכון", הודה ארדמן בשפלות רוח.
"אם כך, אני מצטער", אמר השוטר, ושום הבעה של השתתפות בצער על
פניו, "אבל זו כבר איננה הדירה שלך יותר. אין לך חזקה עליה.
ומה גם שהחוק קובע בבירור שעל המת להיקבר בתוך זמן סביר
מפטירתו, ועל כן אני נאלץ לבקש ממך להתלוות אליי לבית
העלמין."
לפתע, לראשונה מזה זמן רב, החלה לנצנץ בארדמן תחושת נצחון.
הבעה ערמומית עלתה על פניו. "ומה תעשה לי אם לא אציית", אמר
לשוטר. "תירה בי אולי - זה בוודאי לא יגרום לי נזק. תעצור אותי
- ואיך בדיוק תעמיד למשפט אדם מת, תגיד לי? לא, אני חושב שאני
אישאר פה, לעת עתה", וטרק את הדלת בפרצופו של השוטר.
בצהריים, פתח ארדמן, כמתוך הרגל, את הרדיו, כדי לשמוע את יומן
החדשות. לאחר הרצאת עיקרי האירועים, החלה תוכנית הראיונות, ועד
מהרה התחלף שעמומו של ארדמן בהאזנה דרוכה.
"כעת", אמר המראיין, "נפנה לפרשה שעוררה תשומת לב רבה. מזה
שעות אחדות, מתבצר המנוח רפאל ארדמן בדירתו בשכונה ממוצעת
במרכז הארץ, ומסרב בתוקף לפינויו והובלתו לקבורה, כמקובל.
עימנו באולפן הפרופסור לפילוסופיה שלמה צדקא, ראש הקתדרה
לאונטולוגיה על שם אוארבך. צהריים טובים, פרופסור צדקא".
"צהריים טובים גם לך", אמר צדקא, "נעים להתארח שוב אצלך
באולפן".
"נעים גם לארח, פרופסור", אמר המראיין, "ולשאלה שעל הפרק: האם
יש איזשהו ביסוס לסירובו של ארדמן לציית לחוק ולנורמות
החברתיות?"
"זו שאלה סבוכה, ללא ספק", ציין הפרופסור, "שבה מתחבטים עוד
מימי קדם. מהו המוות, מהו האין, ולעומת זאת מהם החיים, מהו
היש? מה מעמדם הפנומנולוגי, אם להשתמש במינוח של אסכולה זו?
עכשיו, אריסטו היה אומר שהאין הוא היפוכו של היש, שכן הטבע
אינו סובל ואקום וכו', ועל כן, לפי תפיסתו, או שארדמן אינו,
ואז אין כל טעם לדבר עליו, או שהוא ישנו, ואז חל עליו כל הנובע
מכך, אבל אין שום אפשרות ביניים. מנגד, הגל בוודאי היה מציע
לנו לבצע סינתיזה של תזת אינותו ואנתיתזת ישותו, ובכך להתגבר
על הבעיה ולנוע קדימה. טיעון אחד שהוא יכול להשתמש בו, הוא
טיעון השפה הפרטית של ויטגנשטיין, שללא ספק מוכיח בבירור שכל
מי שיש לו שפה, קיים בהכרח, ועל כן מכיוון שהוא דיבר עם
המשטרה, אין ספק שהוא קיים. מכל מקום, אני בטוח שהפילוסופים
הפוסט-מודרניים יסכימו איתו, שכן אם נבצע דהקונסטרוקציה לחיים
ולמוות, נגלה שהן קטגוריות חשיבתיות שהחברה אוכפת עלינו,
והתיחום החד ביניהן כביכול נועד למעשה לבסס את שליטתן של
האליטות בהמונים ולהגן על הסדר החברתי הקיים. השאלה היא, האם
מדובר בהכרח בדבר שלילי."
"ומה דעתך האישית, פרופסור", שאל המראיין, "אם יותר לי
לשאול".
"ובכן, כדור בראש עשוי לפתור את הבעיה", ציין הפרופסור בהומור
החד האופייני לאישיותו הרבגונית, וכל שוכני האולפן פרצו בצחוק
רועם, בעוד ארדמן מכבה את הרדיו במיאוס.
שעה קלה חלפה לה, ושוב נשמעה דפיקה בדלת. הפעם ארדמן התעלם
ממנה, מביט בעגמומיות אל הרחוב, בו עמדו העצים בשיא שלכתם,
מקנאים בעמיתיהם ירוקי העד. לאחר שדפיקה נוספת או שתיים לא
נענו, נפתחה הדלת עד כדי סדק צר, וראש מחוייך עוטה כיפה בצבץ
מתוכו. "אתה שם", שאל הזר, ומשראה אותו ניצב ליד החלון, מיהר
להכניס עצמו אל פנים החדר.
"שלום", אמר הפולש והקפיד שלא להושיט את ידו ללחיצת ארדמן,
"אני הרב אלעזר שטיינהרט. באתי לראות אם אוכל לדבר איתך על מה
שמטריד אותך".
"מה כבר יכול להטריד אותי", אמר ארדמן בקול חסר חיים, "אני
מת".
"זה נכון", הודה שטיינהרט, "אבל זה לא כל כך נורא. בעזרת הקדוש
ברוך הוא, נתגבר".
"איך אפשר להתגבר על דבר כזה", קונן ארדמן.
"קודם כל, אפשר להניח תפילין" הציע שטיינהרט אינסטינקטיבית,
אבל משנוכח שדבריו נופלים על אוזניים ערלות (מה גם שהשעה לא
היתה כל כך מתאימה לקיום המנהג), השתתק. לרגע היה נדמה לו שיש
לו תשובה ניצחת, שתעודד את בן שיחו, אבל בשום פנים ואופן לא
יכול היה להיזכר בה, ולכן אמר לבסוף: "אולי אם אסביר לך את
התהליך, תראה שהשד לא נורא כל כך".
"איזה תהליך?", שאל ארדמן.
"תהליך הקבורה, כמובן", ענה שטיינהרט. "תראה, זה לא כמו
הגויים, שהופה, זורקים אותך לארון (שזו באמת חוויה מאוד
קלאוסטרופובית) בלי שום הכנה, ואז זורקים את הארון לבור וזהו.
פה מדובר בטכס מאוד יפה, מאוד מכובד, מכינים את הגופה, כלומר
אותך, עוטפים אותה בתכריכים קדושים, משובחים מאוד. יש הרבה
מאוד תפילות, שגם קשורות בשם שלך, והבן שלך אומר קדיש. תחשוב
על זה, הבן שלך אומר עליך קדיש. אין נפש יהודית שלא תתרחב
בגאווה למשמע הדברים האלו. תסכים איתי שחלק מהעוקץ ניטל
מהעניין."
ארדמן הסתכל ברב. הוא חש עייף, עייף לאין שיעור יותר מכפי שהיה
חש בעודו חי. הוא לא היה מסוגל להתווכח עוד, ונכנע לגורלו.
בעודו ממשיך לפטפט בעליצות, הוביל אותו שטיינהרט אל בית
העלמין, שם פשטו את בגדיו ועטפו אותו בתכריכים, תוך כדי תפילה.
לאחר מכן, הניחו אותו על אלונקה, ונשאו אותו אל עבר החלקה,
שכבר נחפרה. בעוד זמרורי הפסוקים נמשכים, על רקע יפחות ופטפוט
רוחש, הוא הורד אל הקבר ונחבט בעדינות בתחתיתו. אז החלו הגברים
לערום עליו את הרגבים, שהוטחו אחד אחד בגופו. כך, לאט לאט,
נסגרה עליו האדמה. הקולות נחלשו בהדרגה, עד שנאלמו לחלוטין.