יש אנשים ששונאים לחכות, אני אוהבת, בעיקר לאוטובוסים. זה זמן
מחשבות... הבוקר הזה היה עוד בוקר רגיל, בדרך לעבודה. מלווה
באותן מחשבות של בוקר - אני מקטרת לעצמי למה לעזאזל אני בדרך
לשם במקום ללכת לים, אותן שריקות של פועלים זרים ואותה קרירות
של שבע בבוקר, אפילו שקיץ.
הלכתי לי בשקט, מחשבתי לכוון התחנה, שיגרה, הכול רגיל, אבל
התחנה לא הייתה ריקה. התיישבתי, קצת מוטרדת מהנוכחות שלה...
כאילו המחשבות שלי לא יוכלו לעלות ככה מעצמן אם אני לא לבד.
הסתכלתי עליה, היא הייתה יפה. זאת אומרת, ראו שפעם היא הייתה
יפה. היו לה שתי עיניים כחולות, עמוקות, עצובות ורטובות, ושיער
לבן משליג, אסוף בפקעת. הייתה לה הבעה מוזרה כזאת על הפנים,
כאילו היא עומדת לבכות אבל מתאפקת. זה היה נראה כאילו היא כלל
לא הבחינה בי. כנראה שגם היא הייתה שקועה במחשבות.
פתאום היא כאילו הקיצה מתוך עצמה ופנתה אליי ברוסית, כאילו זה
היה ברור שידעתי, ואולי זה לא עניין אותה בכלל. "ס ט ר י י ה",
היא אמרה לי. "ס ט ר י י ה", חזרה ואמרה, כשהיא מדגישה כל הברה
ונוגעת בפנייה המקומטות. זקנה, כן, היא הייתה זקנה, לפחות בת
שמונים ושתיים וחצי.
היא המשיכה בטקס שלה. טוב, חשבתי לעצמי, בטח משהו לא בסדר
איתה... בכל זאת, היא כבר זקנה, ורובנו לא בסדר גם בלי שנהיה
זקנים, אז סבתאל'ה כזאת, בת שמונים ושתיים וחצי, למה שתהיה
בסדר?
ואז, היא התחילה לבכות ולבכות, ואני הסתכלתי עליה בחוסר אונים
מוחלט והרגשתי שעוד שנייה גם השסתומים שלי נפרצים, ואני והזקנה
והפועלים הרומניים נשטפים במורד השכונה. היה בבכי שלה משהו
סוחף בעצבות שלו, ואולי סתם כבר הרבה זמן לא בכיתי.
היא סיפרה לי בקול רועד שהיא ברחה מהבית. הנכדים שלה כל הזמן
אומרים לה "את זקנה, אין לך מה לחפש שם בחוץ... שבי בבית!" אבל
היא לא רוצה לשבת שם, היא אומרת, "לא רוצה". יש לה קטע לחזור
על מילים, אולי היא פוחדת שלא יבינו, אולי היא פשוט התרגלה, כי
אף פעם לא הקשיבו...
המילה הבאה שחזרה על עצמה בדקות הקרובות הייתה "ס ב ק ה".
סבקה ברוסית זה כלבה, אז זהו, שהיא, לא ואפילו סבקות, ככה היא
אומרת, יוצאת החוצה לפעמים, אז למה לא היא?
אז בבוקר היא ברחה. היא הגיעה עד התחנה וכבר הרגישה שהיא
גיבורת היום, אשת חייל או לפחות אישה ערירית שעוד נותר בה צלם
של עצמאות ושהיא לא סבקה.
ואז, כשהיא באה לעלות לתחנה והרימה את הרגל מהכביש למדרכה, היא
איבדה שיווי משקל ונפלה - ככה, באמצע הרחוב, באמצע הבוקר, בסוף
החיים. הפועלים הרומניים התייצבו לעזרתה, גינונים של אירופה
בתוך אתר בנייה. הם היו שלושה שהרימו אותה, ככה זה כשאתה בן
שמונים ושתיים וחצי, אתה כבד, מלא. הם רצו לקרוא לעזרה, אבל
היא לא הסכימה, היא ישרה את שמלתה, סירקה באצבעותיה את שערותיה
הפרומות לתוך הפקעת הלבנה. היא רק רצתה לקום מהכביש, לקום
מעצמה, סתם לשבת ככה, בתחנה. אז הם הניחו לה לנפשה וחזרו לאתר
הבנייה. הם בטח חשבו שהיא קצת לא בסדר, כמו כל הישראלים, אבל
היא הייתה בסדר, היא פשוט לא רצתה שירחמו עליה או שיתייחסו
אליה כמו לכלבה, אז היא כבשה את דמעותיה והתכנסה בתוך עצמה,
בתוך התחנה, בתוך הבוקר, וחיכתה. ואז אני באתי ועכשיו היא
בוכה.
"ס ט ר י י ה", "ס ט ר י י ה", והיא נוגעת שוב בפניה. כן, היא
זקנה, ואני לא יודעת מה להגיד לה. בא לי לחבק אותה, אבל יעל
כבר הזהירה אותי פעם מפרצי הרצון האלו לחבק ככה סתם אנשים, היא
אמרה "זה פשוט לא תמיד מתאים". אז במקום לחבק אותה, פשוט
החזקתי לה את הידיים ואמרתי לה "יהיה בסדר" וחייכתי חיוך
דבילי. וככה, ישבנו לנו בתחנה, בשבע בבוקר, אני והזקנה,
מחזיקות ידיים, מחייכות חיוכים דביליים.
היא אמרה לי "את בחורה צעירה ויפה...". בפנים, צחקתי. לא
הרגשתי יפה או צעירה כבר הרבה זמן, לפחות מאז שהבן זונה אמר לי
"את מושלמת". וחשבתי על כל הקמטים שלה,נ יסיתי לדמיין איך היא
נראתה פעם, והיא המשיכה להביט בי בעיניים כחולות, גדולות
ורטובות. עיניים לא מזדקנות, לפעמים יש בהן יותר תבונה,
ניסיון... אבל הן עצמן אף פעם לא מתקמטות, רק הסביבה שלהן.
ישבנו ככה, מחזיקות ידיים, עד שהגיע האוטובוס. היא עזבה לי את
היד, קמתי, אבל היא לא קמה איתי, היא פשוט חייכה בעצב. רציתי
להישאר איתה, אבל המציאות דחפה אותי לאוטובוס הירוק. הסתכלתי
עליה כשהאוטובוס התרחק, היא נשארה לשבת שם, בוהה באוויר, מחכה
לאוטובוס שכבר לא יגיע.
ככה זה כשאתה בן שמונים ושתיים וחצי, אגד נותנת לך כרטיס
פנסיונר, אבל כבר אין לך לאן לנסוע...