- בטח, הנוער של היום זה לא מה שפעם.
המושב הקדמי השמאלי של רכב המיניבוס היה מאוכלס בצפיפות גוברת
והולכת הניזונה מחטיפי שוקולד הנבלסים בקצב אחיד דרך לועו
המחייך של נוסע ותיק,
- תראי 'תם, 'סתובבים בלילות ככה, בקושי בני עשר.
אבל לא ותיק מעבר לעשרים ושלוש שנותיו, שהיה מרסס קובלנותיו,
יחד עם פירורי הסניקרס, אל כל עבר ועדיין הצליח להישאר חביב
בעיניי.
- מה קרה? אין מחר בית ספר? חופשה?
- מסיבה.  תראי מה זה.
- נו, והם נשארים כל הלילה ובכיתה יושנים.
מלפנים, מאחורי לוח המחוונים, ההגה ומוט ההילוכים הכמו יוצא
מתוכו, היה מיושב כסא הנהג ברכות קפיצית בנהגת היודעת כל,
הממושקפת, מסבירת הפנים, הרוסייה והפטפטנית של קו 2 ההפכפך
שהיתה מחליפה את דמותו של הרכב מדי ארבעים ושבע דקות ומשווה
לו, בהצבת מספר, חזות של אכזבה תהומית בעיני אחדים, והילה
מלאכית של אואזיס לגבי אחרים העומדים לאורך מסלולה המשתנה.
- מה, גם אנחנו היינו יושנים בבצפר, אז מה.  רק מה, בני כמה?
ועוד איפה - ברמת אליהו, בשעה כזאת.  תגידי, מה עם בן גל?
עדיין נוסע כזה לאט? אתמול לקחתי אצלו מהשיכון לקניון, לקח לו
שעה וחצי.
- הו, באמת, הה הה, בן גל, אני מתפעלת איך כל פעם לא תופסים
אותו. לא, הוא יודע מה הוא עושה, הוא יודע איפה צריך לנסוע לאט
ואיפה אפשר לתת גז. ואף פעם לא תופסים אותו הוא.
- אני כבר מפחד ליסוע איתו. כל פעם שאני רואה ת'אוטו שלו אני
משנה כיוון.
- לא לא, הוא נוסע הרבה שנים, הוא נהג טוב הוא.
בכיסא הקרוב לדלת התקבעתי לי אני, בשיער פזור ובקבוק אבסולוט
ריק כמזכרת מהעבודה שזה עתה הגשתי בה את פיטורי, תיקי יושב
עייף על הרצפה שתחתיי ואני מפזרת צחקוקים של נימוס אל עבר
הכיסא הדחוק שלשמאלי.
הם בירברו קצת ואחר כך השיחה שקעה להערות סתמיות מצד הנהגת
ופטפוט פלאפוני של הנוסע מאחוריה וכל שנותר לי היו שידורי גל"צ
של רביעי בלילה שבהחלט הלמו נסיעות כגון אלה וגרמו להכל
להיראות מקפץ, חתוך מסרט מוקדם של טרנטינו, עירוני כלשהו ומהיר
כמו שרק ג'אז  איטי וסווינגי יכול.
- שמונים וחמש- דווח מיקום-מצב.  
- שתי דקות ליציאה מהזהב, מינוס שתיים.
רחשושי הקשר עלו על שידורי הרדיו ואני נאלצתי להיגזר מהמנטרה
המתגלגלת דרך הרמקולים ישירות אל מוחי אל תוך מציאות
יומיומית.
- שתיים- מיקום ומצב.
- ברמה, מינוס שש..
- למה לא, אווה, עדיף תגידי מינוס שתיים עשרה.
- הה, למה לא, אתה שומע מי פה, ולדימיר?
- הו,הו, שלווום לך, איפה אתה לא רואים אותך?
- נו, 'תה יודע, ולד.  תגיד, מה שלום בן גל?
- עדיין על ספידים, הה, הה.
- אני כבר לא עולה על האוטו 'שלו...
האוויר היה קליל וחברותי וכמעט שהרגשתי בבית. מחשבה מוזרה חזרה
וחלפה בי. רציתי לומר להם באותו הרגע אבל עצרתי בעצמי. כל כך
הייתי רוצה לעבור איתם הרפתקה. להיות מעורבת בתאונה רצינית עם
הנהגת האמפטית כל כך והמצטופף בכיסאו בחן, להיתקע על אי בודד
עם אווה והנוסע המתמיד שלה נראה כה הולם ומרגש.  רציתי להרוויח
את ידידות הנפש שלהם איכשהו ולא ידעתי איך.
- אברם, שים לב, קח את עשר ועשרה, ולד, עשר שלושים ושתיים,
אווה, עשרה ל, בן גל, אחת עשרה ורבע...
- אחת עשרה, קיבלתי, יוצא מנווה ים...
- שבע אל"ף, זמנים משתנים הה?
- אין מה לעשות, ולד יצא מוקדם ועכשיו הוא דבוק אלי מאחורה,
רגב בארבעים ושתיים...
ואני, שבויה בערבוביה הזאת של רגשות, מתחילה לחוש את התקופה
החדשה הזאת מתקרבת, ויודעת שהרבה הולך להישאר מאחור, ולא מנסה
להיאחז, ורק רוצה שהנסיעה הזאת לא תיפסק לעולם, או לפחות תימשך
המון זמן, איך שהרדיו כפוף לפקודותי המוסיקליים ואיך שהכל זורם
ואני לא ארד עד רח' הרצל פינת היקב.
והיושב לשמאלי ציין בפתאומיות לאחר הפסקה קלה בקשר, בכוונה או
לא;
- זמנים משתנים, הה?