היא ירקה את הגרעין המר מהפה. היא תמיד שנאה את הגרעינים
השחורים האלה של האבטיח שנתקעים בשיניים מתי שלא צריך.
השעה הייתה ארבע בצהריים, בקרוב יבואו האנשים הגדולים עם
הבגדים השחורים לפנות אותה והיא, אכלה אבטיח. היא נזכרה
בשמעון, זה שהיה מביא את כל האבטיחים וצורח "קילו בשקל רבותי,
קילו בשקל!" ואחרי זה היה חוזר על זה גם ברוסית ואמהרית ומי
יודע באיזו שפה. איש טוב, רק חבל שעכשיו הוא בכלא בגלל בהילת
קטינה (ככה לפחות אמרו השופטים). באמת שלא מגיע לו. מרחוק היא
שמעה את ציון, המוכר החדש צועק "קילו בשקל" בלטינית וחיוך קטן
עלה על שפתיה.
ארבע וחמש דקות. הגרעינים של האבטיח נפלו על הרצפה ועשו קנאק
קטן. היא הסתכלה מסביבה, האבק כבר כיסה את השעון כמעט לגמרי
והיה לה מזל שהיא עדיין יכלה לראות את השעה. את האוטו לקחו לה,
את הטלוויזיה לקחו לה, אפילו את דנה הקטנה לקחו. חשמל כבר לא
היה לה חודשיים, שלא נדבר על אוכל אחר מקופסת שעועית מסריחה.
שמעון תמיד אמר שמעריכים את הדברים הקטנים והפשוטים רק אחרי
שכבר אין לך אותם בזמן שהיה דופק על האבטיחים ומסנן איזה
"קיבינימט" קטן על כמה שהמשק בחרא ושאין קונים.
דפיקה בדלת.
האנשים הגדולים עם הבגדים השחורים הגיעו, אבל היא כבר רגילה.

השמש כבר שקעה מזמן והאור של הירח עמעם בחשכה בזמן שהיא עברה.
על הספסל בפינת שומרון-שלו שכב איש עם בגדים קרועים ובקבוק
וודקה ריק. שמעון היה קורא לו הומלס קבוע בסוף השבוע, אבל היא
אף פעם לא הייתה בטוחה מזה אמר. בזהירות, דחפה לו שטר של עשרים
לתוך היד וחשבה שמחר בטח יהיה יותר טוב כי לאנשים הגדולים עם
הבגדים השחורים כבר אין מה לקחת ממנה.
היא הפנתה את ראשה ללכת כששמעה את הקנאק הרך הזה של גרעיני
האבטיח שנפלו מתוך ידו של ההומלס.
הדברים הקטנים והפשוטים האלה, שחשובים באמת.