כל שיחת טלפון, כל אימייל, כל מפגש מחודש, כל התקלות באדם שנגע
בחיי, בכל אלה אני מוצאת את עצמי רוצה להכריז בצעקה, עכשיו יש
הצדקה לקיומי.
יש בי המון כעס, מין התקוממות של כל חלק בי, כולם רוצים לדעת
למה.
לא עוד משפטי קלישאה שחוקים, לא עוד הסברים שנאמרים בעיניים
מרצדות ולא מפוקסות, לא עוד רדידות, רוצה לחדור.
אני נמצאת בנקודה ששלושה מכיווני האוויר שלי חסומים, לא ידעתי
כמה זה מפחיד.
אני רוצה לפשט את הדברים אבל נחסמת כל הזמן, אולי זה הכעס שלא
מאפשר לי.
אם יבקשו ממני לשכוח את הכעס, בשניה אשכח, בלי לחשוב, רק תנו
המשכיות... כנראה שזו הסיבה שלא מבקשים ממני.
ולאלה מכם, בעלי הגאווה למינהם, אני בזה לכם! אתם עשויים
מכלום, מלאים בריק, הגאווה מחממת בלילה? הגאווה שם בשבילכם?
היא מקשיבה לכם ומסתכלת עליכם בעיניים ענקיות ואוהבות?
אני מלאה בכעס שמהר מאד יתנדף, וישאיר לי מין טעם מר, כיווץ
בחזה, ורק נשימה מאד עמוקה תרפא לי את האי נוחות.
זה מה שהשארתם לי, אי נוחות.
אני כועסת על אלה שלא מצאו הצדקה לקיומי, ולא, לא כועסת על
עצמי יותר מכל.
אני מודה על אלה שלא ניתן לתאר אותם במילים, כמה שאנסה, לא
אצליח לתאר אותם.
בסקאלה של חלום מול מציאות אני תופסת תאוצה אל עבר המציאות,
ועדיין לא החלטתי איפה יותר מפחיד. חלק מרגיע, חלק מכה בי הלם,
חלק מעלה חיוך וחלק מקפיא לי את ההבעה, שוב אני בוהה בחוסר
הבנה, מה יש עכשיו?