'אתה יכול לבכות, אם אתה רוצה.'
היא עמדה מולי בשמלת אביב עמוסת הקשרים והטיחה בי את הטון הזה,
שהוא קצת מבין, מעט מתנשא, אבל בעיקר היה מעליב.  ישבתי על
מיטת הנוסטאלגיה הזו, ונתתי להן לזרום.  בכיתי כמו תינוק.
והמשכתי בלי משים עד שאמא שלה נכנסה לחדר והציעה מיץ.  'איזה
מיץ?' התייפחתי לה מתוך ענני הדמע, 'תות, מיץ תות.  אתה אוהב,
נכון?'  התשובה הגיעה עוד לפני שהספקתי לסיים לשאול.  נטלתי את
הכוס ביד רועדת והגשתי לפה.  הוורוד הזה גלש לי בגרון כמו גם
זלג על רוב חולצת השבת שלי.  האם שמה לב סוף סוף למצב המביך
כלשהו שחלף לידה קודם לכן.  'תרצה גם עוגיות?' שאלה פתאום,
ובלי לחכות לתשובה עברה מן החדר כמו הייתה דמות רפאים או יציר
דמיוני הטרוף ותו לא.  

יריתי לה מבט מחושב וחודר הישר לאישונים.  היא לא העזה להרים
את העיניים משרוכי הנעליים, ורק אמרה; 'אתה לא יכול להאשים
אותי בארעיותה של האהבה.'  לא יכולתי, כמובן, לנוכח הנסיבות,
אבל החזרתי; 'לפעמים אנחנו חושבים כלמיני מחשבות מופרכות, ואם
הן מספיק מטורפות כדי להשתהות שם איזה זמן, אנו מתחילים להאמין
בהן באמת, כאילו היו מוחלטת וקבועות מראש, כאילו לא אנחנו
בדינו אותן מהכלום.  כשעובר הזמן דיו כדי לבסס את כל ההמצאות
הללו ולהבריג אותן בראשנו, ולא זאת בלבד, אלא כשמתערבת יד
המקרה ומתקילה בנו איזה יצור יפהיפה כמוך, אנו נוטים לקשר בין
הדברים, ולתת לסינתזה הזו שם.  אנו משתיתים עולם ומלואו על
אותה תורה גוזמאית הקרויה בפינו אהבה, ומוסיפים ומסיקים שהיא
שפה בינלאומית ומוחלטת.
כולם יודעים מהי אהבה, הלא כן? אבל אנו שוכחים שמלכתחילה הייתה
היא פרי מוחנו, ושאנחנו בעצמנו בנינו וטיפחנו אותה אידיליה,
אספנו רגשות מנוגדים וצברנו חוויות לרוב, עד שכעבור כך וכך
ימים, ומספר כזה וכזה של רגעים, היינו מסוגלים להגדיר המכלול
הזה למין רגש אנושי ופרטי ונפוץ עד מאד הידוע כאהבה.  לא.  אני
לא תולה האשם בך, נסיכה, אני מפנה את האצבע המאשימה אלי ואל
מוחי הנוטה להגזמות, ואל רצונותי המופרכים, ואל האידאלים חסרי
הבסיס שלי.  כנראה שאחרי הכל, אין אהבה אמיתית על פני הכדור
הזה.'

הייתי תשוש מאד פתאום.  התנשמתי בכבדות ונתתי להכל לשטוף מעלי.
הלסת השמוטה שלה ועיניה הפעורות מדי לא נגעו לי יותר.  הכל
כבר היה סתמי באותו רגע וזרם פחות או יותר מסביבי כמו ים סמיך
של מיץ תות.  קמתי ללא אומר לעבר הדלת ויצאתי אל היום הבהיר
שחיכה למטה.
בבית אמא שאלה אותי למה אני נראה לה חיוור.  אני רק חיבקתי
אותה בשקט וידעתי שהיא תחזיר לי חיבוק חמים ומוכר וחסר תנאים
ונטול מיניות בכלל.
    'אתה יכול לבכות, אם אתה רוצה.'
הידקתי את חיבוקי באם והשבתי בלאקוניות;  
    'אזלו לי הדמעות, אמא.'