כשרואים אותה צוחקת חושבים למה גם אני לא יכולה להגיע לעוצמת
אושר כשלה כשהיא צוחקת? חיוכה כבר נמוג והיא מלטפת את המיטה
שאשב לידה, בפני רצינות ובנימת רחמים מדברת אלי "אני יודעת
שלבטח קשה לך" מה היא עושה!? מלמלתי בליבי, למה היא גורמת
לדמעותת להתפרץ שוב? אני מקשיחה פנים ונלחמת באותן דמעות
עצורות.
"הגר, מדוע היית צריכה לעלות את הנושא?" והיא שוב צוחקת
ומפסיקה, מלטפת את שערה, אני מיד מדמיינת ששמיים ועננים עוטפים
אותה. התקדמתי לעברה בכל זאת, התיישבתי ולא סיפרתי לה כלום.
היא לא נותנת לשתיקה לחצוץ ביניינו פער, היא תמיד תצחק, תשאל,
תגיב, תעשה איזה פרצוף מטופש שיצחיק אותי... כמה שהתגעגעתי
אלייה, הייתי רוצה עכשיו לחבק אותה חזק ולנשק אותה. אבל זה
בוודאי אסור ע"פ ספר חוקי הטבע.
אני מכירה אותה רוב חיי, מהקרחת שעשו לה הוריה בילדותה בגלל
מכת הכינים, עד למסיבת כיתה א' שלה, מסיבת סיום בית ספר יסודי,
תעודת הבגרות שלה ותואר הפסיכולוגייה שלה... עד לרגע ש... עד
לרגע שעזבה אותי, עד לרגע שהפכה להיות נשית ועדינה. שמבטה משקף
את עינייה הירוקות נועץ מבט ושובר מאהבה. ששערה צמח להיות
מתולתל ובלונדיני מטיבעו, שגופה הרזה, עד שדייה מלאי התאווה,
עד שפת הגוף שלה והראש המיוחד שלה... עד להתאהבות שלי בה.
והיום אותה הגר חברתי מהגן, חברתי לחיים. אינני יכולה אף לנשק
אותה.
"טולי זה לא נורא כמו שאת מרגישה" היא אומרת וידה מלטפת את
שיערי, אני עוד שותקת..."אני אוהבת אותך בצורה מטורפת וחושבת
עלייך בכל רגע, אבל תבינ שקפצתי על ההזדמנות לעשות משהו בחיי.
לוותר על העבודה בניו יורק, זה הי ה לוותר על העקרונות, על
השאיפות והחלומות" ואילו אני ממלמלת בליבי מלל ארור..."חבל
שאותי היא לא מכלילה בחלומותייה!" היו לנו רגעים קשים יחד
ואיתם מכשולים, אני מגחכת,  פשוט מגחכת כי עברנו הכל כאילו
שהיה כלום!
עכשיו המצב שונה, אין שום ספק...
מעולם לא חלמתי על האפשרות הזאת. היא קמה מהמיטה והבעתה נופלת,
היא רואה כמה רע, ומנסה להשחיל חיוך, להפוך את ליבה קשה, כאילו
שלא מפריע לה, שיהיה יותר קל. מפנה לי גב, לבטח מזילה דימעה
קטנה ושוב מסתובבת אלי, ניגשת. מרפה ראשה אל חזהי, מחבקת אותי
כשידיה בכיסיי מעילי כמו שתמיד הייתה נוהגת לחבקני. את אותו
מבט שפתאום ארשת פניה סברו לא אשכח. היא מוציאה ידה מכיסיי
ומסתכלת עליי הלומת הלם, קפואה בפייה מלדבר, ופיק ברכיים מלווה
בפה פעור, מוציאה מהכיס קופסא שחורה... לא רציתי שתדע היכן
הנחתי את הגבולות לאהבתי. היא פותחת את הקופסא וטבעת זהב מעלה
חן, ניצוץ של הוד משתקפת לה. ואילו הגר רק מביטה בטבעת, אני
נפלתי על המיטה, הברשתי את אצבעות ידי בשערי, נאנחתי ושוב
קמרתי לעברה, משכתי את הטבעת מכף ידה, נשקתי לה על מצחה ואמרתי
בקול מרוסק-"אני בטוחה שאין לך ספקות כמה אני אוהבת אותך"
יצאתי מהבית, הגשם בחוץ היה חזק יותר מאי פעם, סימפונייה של
כאב התנגנה על מיתרי נבל מלאכים בשמים, כל הסובב חלף כהבזק אור
ואילו רגליי נשאוני מהר קדימה, על המדרכה, רצה ומועדת על
שלולית, קמה בזעם, הגשם מחטיף בפני טיפות ומהן דמעות, רצתי
חזק, בין סמטת הרחוב, כתפי פגעה בפינת הפח והוספתי לרוץ, צעקתי
חזק ורגליי לא חודלות מלכת, חשבתי שלעולם לא אפסיק לרוץ...
חשבתי שלעולם לא אעזוב אותה.