"אז... שמעתי שאתה בקטע של סאדו-מאזו, אה?" היא הסתכלה לי עמוק
בעיניים, כאילו היא מנסה למצוא שם את התשובה. היא רכנה קרוב
אליי, קרוב מדיי לטעמי. היה לה חיוך מוזר. חיוך שכנראה היא
הגדירה בתור החיוך המפתה שלה. בעיניי היא נראתה כמו ילדה בת
חמש שמנסה בכוח לא לצחקק כשהיא חושבת על מילה גסה.
"כן. אפשר להגיד." אמרתי בפשטות. אפשר להגיד... שתוריד לי את
החולצה ותראה את הסימנים על הגב שלי. מעניין איך החיוך שלה
יראה אז.

קראו לה נעמה. הכרתי אותה באופן שטחי בלבד עד אז. היא הייתה
כוסית, וזאת הייתה הסיבה היחידה ששמתי לב אליה. היא לא ממש
עניינה אותי אף פעם, וחשבתי שגם אני לא מעניין אותה.
באותו הערב משום מה היא ניגשה אליי והתחילה לדבר איתי. הייתי
מנומס, אבל שקט. אני לא טיפוס של סמול טוק, אף פעם לא הייתי.
זה קרה בדירה של יוני. מין מסיבה קטנה לחבריו הטובים. הוא
התעקש שאני אבוא. הוא עדיין ניסה לעודד אותי בגלל כל הקטע עם
דניאל. הוא סירב להבין שאני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט. לפחות
הוא לא מתנהג כמו בהתחלה. כשהוא שמע שזה נגמר, וראה באיזה מצב
אני, הדבר הראשון שהוא אמר היה "עזוב אותך, אתה בכלל לא צריך
את הכלבה הזאתי." מיד כשהוא אמר את זה קפצתי מהמקום, תפסתי
אותו בצוואר, והצמדתי אותו לקיר. יוני יותר גדול ויותר חזק
ממני, אבל באותו רגע הוא פחד ממני. ראיתי את זה בעיניים שלו.
הבטחתי לו שאם הוא קורא לה כלבה שוב, אני שובר לו עצם מרכזית
בגוף, לפי בחירתו. מה לעזאזל האידיוט הזה חשב? אם הייתי חושב
שהיא כלבה, אם לא הייתי צריך אותה, זה היה כואב כל כך? מאז הוא
דווקא יותר בסדר. מעיק קצת, אבל לפעמים גורם לי לחייך. הוא חבר
טוב בסך הכל.

אחרי הסמול טוק הבנאלי, נעמה לקחה אותי ביד והובילה אותי לפינה
יותר שקטה של החדר. היא הושיבה אותי על כורסא והתיישבה לי על
הברכיים. המשכנו לדבר. רציתי להגיד לה שתלך. שתעזוב אותי ותלך
למצוא זיון אחר ללילה. אבל לא אמרתי כלום. 'דניאל בטוח כבר
הייתה עם מישהו אחר מאז. בטח יותר מאחד.' חשבתי לעצמי, ומייד
התחרטתי. המחשבה הזאת כאבה יותר מכל דבר אחר. לא הבנתי למה
נעמה בכלל ממשיכה לדבר איתי. זה לא היה חדש. תמיד, אבל תמיד,
הפעמים היחידות בחיים שלי שבחורות התחילו איתי היו כשבכלל לא
היה לי מצב רוח. בשבוע אחרי שרונן נהרג בנות נהרו אליי ממש.
מישהו שהכרתי אמר לי שזיון זה בדיוק מה שאני צריך כדי להתגבר
על הכאב של המוות. הבאתי לו אגרוף בפנים. לא דיברתי איתו מאז.

דיברתי על העניין הזה עם דניאל פעם. היא אמרה לי שכשאני עצוב,
או עצבני או מתוסכל, אני נכנס למין מצב אדיש לאללה. כמעט מוות
קליני. ויש בנות שמוצאות את זה סקסי להפליא. הן מתעצבנות כשאני
לא מסובב את הראש אחריהן, והן הופכות את זה לאתגר. 'בואי נראה
אם אני יכולה לשבור את הזומבי.' נעמה ממש רצתה לשבור את הזומבי
באותו הלילה.

אחרי עוד פרק זמן של שיחה קצת יותר אישית היא שאלה אותי אם אני
רוצה להיכנס לחדר שינה. אמרתי שבסדר. אמרתי את זה כאילו שאני
עושה לה איזה טובה. והזונה המטומטמת הגיבה בדיוק באותה צורה.
נכנסו. התיישבנו על המיטה. הבטתי בה לרגע ונישקתי אותה. כמה
שזה היה סתמי, זה גם היה טוב. שנאתי להודות בזה, אבל הייתי
צריך את זה. את המגע של גוף של אישה. התחושה של לשון של אישה
בפה שלי. אחרי כמה דקות היא פתאום קמה, ורכנה מולי.
"אז... שמעתי שאתה בקטע של סאדו-מאזו, אה?" היא אמרה.
"כן... אפשר להגיד." עניתי. תהיתי מי אמר לה. יוני בטח. אני
אצטרך לנהל שיחה רצינית איתו.
"גם אני." היא אמרה. החיוך הטיפשי שלה התרחב. היא הלכה לפינת
החדר והרימה מהרצפה תיק קטן. נפלא. הייתי צריך לדעת שהיא אחת
מאלה. היא לבשה שמלת עור הרבה יותר מדי צמודה.
היא הוציאה מהתיק כפפות עור, לבשה אותן באיטיות מוגזמת, ואז
הוציאה שוט קטן, עם פרווה כחולה בקצה. היא ניגשה אליי, והצליפה
בי קלות על הירך. בקושי הרגשתי את זה. דניאל הייתה יכולה להרוג
אותי בחמש דרכים שונות עם השוט הזה.
"רוצה לשחק?" הקול שלה היה נמוך מדיי. היא הזכירה לי מורה שלי
מהחטיבה.
"למען האמת, אני מתכוון לסוג קצת שונה של סאדו מאזו." אמרתי.
"או... באמת?" היא נשמעה מסוקרנת. "כמו מה?"
'לא איתן, אל תעשה את זה', הקול בתוך הראש שלי צרח. 'היא לא
כזאת, היא לא כמוה. אף אחת לא כמוה. היא לא תבין, אתה לא תבין
למה היא לא מבינה. כל מה שיצא מזה יהיה הרבה אי נעימות, במקרה
הטוב. פשוט תלך משם.' אבל אני לא מקשיב לקול הזה. אף פעם לא
הקשבתי.
"את באמת רוצה לדעת?" ידעתי שיש לי שוב את החיוך הממזרי הזה על
הפנים. החיוך שדניאל אוהבת כל כך. או בעצם אהבה.
נעמה הנהנה באיטיות. המתנתי שנייה וסטרתי לה בכול הכוח. הראש
שלה הועף שמאלה במהירות עצומה. היא כמעט נפלה, וברגע האחרון
ייצבה את עצמה על שידה שעמדה ליד. חיכיתי שהיא תתאושש. נעמה
עמדה מולי, מתנשפת בכבדות, יד ימין על הלחי האדומה, מבט של
אימה בעיניים. נראה היה שהיא מתאמצת לא לבכות. זרזיף של דם נזל
מקצה השפה התחתונה שלה. קמתי ושלחתי יד בעדינות, לנקות את הדם,
אולי גם לטעום אותו. היא מייד נרתעה אחורה, כמעט נופלת שוב.
"אתה דפוק!" היא אמרה בלחש, מנידה את הראש מצד לצד. "אתה פשוט
דפוק לגמרי!"
"אני יודע." אמרתי. "אני מצטער."

יצאתי מהחדר, חציתי את הסלון במהירות ופתחתי את דלת הכניסה.
יוני עצר אותי לפני שהספקתי לצאת.
"נו, איתן מותק, מה קורה עם הכוסית ההיא?"
הבטתי לו בעיניים. הוא הכיר אותי מספיק טוב כדי לא לשאול יותר
שאלות.
"אני אדבר איתך מחר?" הוא שאל.
"אולי." אמרתי, ויצאתי מהדירה.

הלכתי לאט. גרתי לא רחוק משם, ולא ממש רציתי להגיע הבייתה.
דמיינתי עננים של ערפל יוצאים מפתחי הניקוז בצדי הכביש, וכושי
זקן שמנגן על סקסופון נשען על פנס רחוב ומבטא את איך שאני
מרגיש במוזיקה. במקום זה כל מה שקיבלתי היה ערמות של זבל
וחתולי רחוב שהסתכלו עליי בעוינות. אלוהים, כמה שהתגעגעתי
אליה.
הרגשתי שאני לא יכול ללכת יותר. התיישבתי על שפת המדרכה וקברתי
את הראש בין הידיים. ביד רועדת הוצאתי קופסת לאקי סטרייק
והדלקתי אחת. מצחיק. התחלתי לעשן שוב יום אחרי שהיא עזבה אותי.
דניאל אף פעם לא ביקשה שאני אפסיק לעשן, רק שאני לא אעשן לידה.
אחרי כמה שבועות חשבתי לי 'אולי אני פשוט לא אעשן בכלל'.
להפסיק לעשן היה קל יחסית. לחזור לעשן היה קל הרבה יותר.
יד ימין שלי כאבה. 'ממש הגזמת הפעם חבוב.' אמרתי לעצמי, חכם
אחרי מעשה. ' יהיה לך מזל אם תצא מזה בלי תלונה במשטרה.' כאילו
שהיה לי אכפת. הדירה שלי, הרחוב, כלא השרון. מה זה משנה.
נזכרתי בתגובה של דניאל, בפעם הראשונה שסטרתי לה ככה. אוטומטית
היד שלי עברה לכתף. האצבעות שפשפו בעדינות את הצלקת הקטנה. היא
הייתה שם כבר שנה וחצי, ולא נראה שהיא מתכוונת ללכת לאנשהו.
ולחשוב שהיא עשתה אותה עם השיניים...
כרגיל, כמו כל ערב בחודשיים האחרונים, מחשבה אחת על דניאל
הובילה למחשבה נוספת על דניאל. פלאשבקים הציפו אותי אחד אחרי
השני. מראות וריחות וקולות וטעמים שעטפו אותי והכריחו אותי
להיזכר.
נזכרתי איך הכרתי אותה, בבית קפה ההוא, איך היא בטבעיות באה
והתיישבה ליד השולחן שלנו, כשלא היה מקום אחר, גוררת איתה את
חברה שלה, מתעלמת מהמבוכה של כולנו ומהתדהמה שלי.
נזכרתי איך פעם ישבנו אצלה וראינו מרתון סרטי מונטי פייטון. לא
זזנו מילימטר בערך 5 שעות.
נזכרתי איך שכבתי לידה אחרי לילה סוער אחד, הגוף הערום שלה
צמוד לשלי, השריטות הטריות בגב שלי עדיין מדממות, כל הגוף שלי
מלא בכאב הנפלא הזה. הסתכלתי עליה ישנה, החזה שלה עולה ויורד,
בעוד אני נושם לתוכי את הריח החריף שעמד בחדר, אותו קוקטייל
מופלא של דם זיעה וזרע.
נזכרתי בלילות רכים יותר, לילות של נרות מבושמים, עלי ורדים
ומוזיקה שקטה. קיטש יכול להיות דבר נפלא.
נזכרתי בחתול שלה. יצור גמיש, אצילי ושחור. כמה שהיא אהבה
אותו. וכמה שהיא בכתה כשהוא נדרס. עמוק בתוכי, הייתה בי איזה
שמחה נוראית שזה קרה. שמחתי שהיא סובלת, כי זה נתן לי את הזכות
לנחם אותה. לגרום לה להרגיש יותר טוב שוב. לא היה לי עונג גדול
יותר מלראות אותה צוחקת.
זרקתי את הסיגריה והדלקתי עוד אחת. לפני דניאל אף פעם לא הייתי
מעשן בשרשרת.
חשבתי שוב על נעמה. בטח נמצאת עכשיו במרכז הסלון, עם שקית קרח
על הלחי, מספרת לכל מי שרוצה לשמוע על הפסיכופת שהרביץ לה
והלך. והיא הרי רק רצתה לשחק...
האמת שריחמתי עליה. היא תלך עם התיק הקטן שלה, ותצליף בשוט
הפאתטי ההוא, ותכריח גברים ללקק לה את המגפיים, ותטפטף להם
שעווה רותחת על החזה, ובכלל, תהייה לגמרי 'בקטע של הסאדו
מאזו'.
אבל היא לא תדע. היא אף פעם לא באמת תדע מה זה. היא לא תבין את
התענוג שבכאב. את הכאב שבתענוג. היא לא תדע מה זה להרגיש כאב
מידי הבן אדם שהיא אוהבת, כאב שהולך ומתגבר עד לנקודה שבה היא
חושבת שהיא לא תוכל לסבול את זה יותר, ואז זה נפסק, כי ההוא
שהיא אוהבת מכיר אותה, ויודע מה הגבול שלה, והוא בחיים לא
יעבור אותו.
היא אף פעם לא תבין את הקונספט של להכאיב כדי לרפא. להרוס כדי
לתקן. דניאל הבינה. אני הבנתי. ועכשיו?
קמתי. כיביתי את הסיגריה על פרק כף היד שלי. באיטיות,
באגרסיביות. נושך את השפה התחתונה עד זוב דם. רק לא לצרוח. לא,
זה לא היה אותו דבר בלעדיה. זה אף פעם לא יהיה, כנראה.
הגיע הזמן לחזור הבייתה. הלכתי לאט, ראש שפוף, ידיים בכיסים,
מבט מכוון למדרכה המטונפת.
'למה אני עושה את זה לעצמי?' חשבתי. 'למה אני ממשיך לחשוב
עליה, כשזה כל כך כואב? למה אני לא מזיין ומשתכר ושוכח, כמו
שכל בן אדם נורמלי היה עושה?'
נו טוב, כנראה שזה בגלל שאני בקטע של סאדו-מאזו.