גם כשהייתי עדיין עם מאיה, או לפחות בשבועות האחרונים, החיילים
שבתוך הלב שלי כבר התחילו להילחם בחיילים שלה. לאט לאט החלו
החיילים של מאיה לסגת, אחרי שנה שלמה של שלטון כמעט מוחלט. שנה
שלמה של כיבוש, ורק לפני שבועיים הם התחילו ממש להרים ראש,
נלחמים על הלב שלי, חשים שנכשלו בהגנה עליו. כי אם הם היו
ממלאים את המשימה שלהם כראוי, לא היה חונה בלב שלי כוח אויב,
מציק ומכאיב לי, קורע את ליבי לגזרים. לעזאזל איתך, מאיה, איך
העזת. לפלוש ככה, לגרום לי להרגיש שהכל טוב. ואז לפוצץ לי את
העניין בפרצוף. כשנפרדנו סוף סוף (ובאותו יום לא האמנתי שככה
אני חושב על זה) כוחותי נחלו את הניצחון הראשון המשמעותי שלהם.
המאזן התהפך, ועכשיו כוחותיה של מאיה מנסים לשמור על כל אחיזה
שרק יש להם. אפילו שצעקתי "אני חופשי!!" באמצע הרחוב, ממש לא
הייתי. הם עדיין שם, והיא עדיין שם. צוחקת, לועגת, מסרבת
לעזוב. כשמאיה האמיתית ואני נפרדנו, המאיה האמיתית חייכה כאילו
היא לא התכוונה לפגוע. אבל מאיה השנייה, במדי גנראל, עושה הכל
כדי להישאר ולפגוע, מחייכת חיוך זדוני. אחרי כמה שבועות, נדמה
היה שמאיה הפסידה באמת. אוחזת בחלק קטן, שנראה לא משמעותי. אבל
בכל זאת היא מציקה לי. לא כמו פעם, אבל היא עדיין שם... מחזיקה
במבצר אחרון. בלי שום תקווה לחזור ולכבוש את ליבי שוב. ואפילו
כשחגגתי חצי שנה עם סיגל, בסוף הערב כשהיא כבר נרדמה, מחבקת
אותי, לקח חייל בודד של מאיה סכין ודקר אותי בלב. סתם ככה,
דקירה קטנה, להראות שהוא עדיין שם. שהיא, על אף הכל, עדיין שם.