הניסיון הראשון שלי היה לא מזמן. אף אחד לא יודע על זה. גם לא
החברות שלי. הבנתי באותו זמן שהחיים לא יכולים להשתנות. זה
סופי. ואם לא יהיה לי פתרון מהיר סביר להניח שאני אצטרך לעשות
את זה. ולא היה לי הרבה זמן. אז החלטתי. אף אחד לא יכול להשפיע
עליי. החלטתי על מספריים. מאז, מספריים נהיה הכלי החביב עליי.
התחלתי להשתמש במספריים לכל דבר. ובמיוחד לזה. לניסיון הראשון
שלי.
נכנסתי לאמבטיה. לא היה אף אחד בבית. התיישבתי ליד האמבטיה
והושטתי את ידי. יש לי ניסיון בזה כבר, חשבתי לעצמי. כמעט
עשיתי את זה פעם. באותו יום בכיתה. כשהרגשתי כלואה. ולא היה
לאן לברוח. באותה פעם שלקחתי את המספריים והתחלתי לחתוך את
העור. זה היה טוב. הרגשתי משוחררת. הרגשתי חופשייה בין כל
האנשים האלה שישבו סביבי. ולא שמו לב אליי בכלל. זה הציל אותי
באותו רגע.
אבל זה לא היה ניסיון. לא. הפסקתי באותו רגע שהבחינו בי. זו
הייתה סתם בריחה של הרגע. זו הייתה גחמה לחוסר מוצא זמני.
עכשיו זה רציני. זה חושב מראש. חשבתי כל כך הרבה, על הדרך ועל
מתי. והחלטתי שאם לא אצליח לברוח, למצוא לי מקום, לגבור על
הכאב, אז אעשה את הניסיון הראשון שלי. קירבתי את המספריים אל
עבר יד ימין. עלתה בי התרגשות וכל גופי רעד מהציפייה. אני
הולכת להשתחרר סוף סוף. לא יהיה יותר כאב. נגמר הסבל. נגמרה
הציפייה לכאב חדש כל יום. החלטתי, הפעם זה הולך להיות זה.
העברתי את המספריים בעדינות על העור שלי. חשתי צמרמורת קלה. כל
גופי היה דרוך בציפייה אדירה לקרב לבוא. לחצתי בחוזקה עם
המספריים על העור והתחלתי את הסוף. הדם החל לטפטף על דפנות
האמבטיה. ואחר כך לזרום. בכזו חופשיות. הרגשתי טוב. הרגשתי את
ליבי הולם. הרגשתי חופשיה. כאילו כל הכאב, כל הסבל, זורם יחד
עם הדם. נשטף ממני. נשכח. מהר מאוד התחילה להיות לי סחרחורת.
הרגשתי מנותקת. נשענתי על הקיר מנסה לא ליפול. נפלתי. הכל נהיה
חשוך.
אחרי יום התעוררתי בבית החולים. אמא ואבא ישבו לידי. פניהם
נראו תשושות. הם הבחינו שהתעוררתי. הם סיפרו לי שחזרו הביתה
ומצאו אותי מעולפת, בתוך שלולית דם. הם הבהילו אותי לבית
החולים שם הייתי בטיפול נמרץ. ועכשיו אני במחלקה להתאוששות.
ובקרוב אוכל ללכת הביתה. לא אחרי שאעבור בדיקה פסיכולוגית.
יד ימין כאבה לי. הסתכלתי עליה. היא הייתה חבושה. כנראה
שהניסיון לא הצליח אחרי הכל. אבל זה בסדר. יש לי מספיק זמן
לעוד ניסיונות. כמה שרק ארצה.

הרי אחד מהם חייב להצליח.