אל תלכי.
אני אבוד במבצרי
בוחש קדרות וערפל.
אדום בטירתי
וכל חלון אפל
וטחב הקירות צומח וגדל
והילוכי נסער.
צחוקי משיב לי מהרים רבים
מסדרונות אבק
חדרי אבל.
מראות, זהב ודם במסגרתם
מראים לי את עצמי
ולא מראים אדם.
אני אבק.
אני חכם.
אני לבד.
ובגפי
גופי יודע אובדנות הרבה.
יודע מוות גם.
אולי עכשיו, סוף סוף,
יבוא עלי סופי.
יביא לי מנוחת עולם.
אולי סוף סוף,
יגהר עלי עכשיו
מוות האדם.

בואי, בואי שבי,
אדליק לך נר לבן
אשאב ממרתפי
(מסדרונות הרבה)
כיסא
עליו תשבי.
אביא לך קערת חלב.
קפה.
אפריח טבעות עשן.
אקשיב לך בדברך,
אולי, אולי עכשיו,
אשמע בהגיגי
בצעדי החד, היסעורי
את הרהוריך גם.

הסוף אינו קרב.
הוא מסרב.
אבואה, הרעב,
לשבור את בדידותי
את הכאב
לשבור לי את הלב.
אולי הנר הרך,
אולי חדל הלב
הרך
לפעום.
אולי הצבע האדום
בקירותי
הוא הוא פריחת הגן
אשר נטעתי בעצמי.
ואז,
כרוח מסוער
או כדרקון של אש
אני עובר על העולם
כזעם אלוהי.
מה עוד יותן לו לאדם?
מה יבקש?
אחרי הכל -
האגדות, אשר נטשוהו, כביכול,
אינן הראשונות לנטוש
גלמוד מכל
אדם,
אנחנו גם,
אנחנו הכאב
הזעקה
אשר עוברת בעולם
והוא חרש.

טירות רבות
כתפי מצוק ונקבים
אדום בפנים
אדום
מסדרונות רבים
אבק
וצחוק במרתפים.

אדם
צחוק מטורפים.