הרגשתי געגועים לעץ שלי.
כולם יצאו לכבוש ספות ופינות אפלות במקומות חדים,
וככה נחתה עליי עננת געגוע, כבדה.
הרגשתי מועקה.
הייתי מעוניינת במנוס לנפשי.

מפלי מים שזורמים מהדמיון שלי לתוך התודעה,
גורמים לי להבין שהכל הוא בעצם כלום.
כלום הוא בעצם הכל.
על מה כל הסיפור?
לא יכול להיות, זה הרי לא נלקח בחשבון בשעה שנוצרה התוכנית,
חריגות לא מתקבלות בברכה בעולם של מהות פרפקציוניסטית גמורה.
רק זה. רק הדבר האמיתי.

ברגע עברתי למקום אחר, למקום שרציתי.
הייתי שוב ביער המוצל ההוא, השקט.
כל כך התרכזתי, כל כך הצלחתי, שיכולתי להריח את האדמה הטרייה
שליטפה את כפות רגליי היחפות, יכולתי להרגיש את החיספוס של העץ
שנגעתי בו, התחברתי,הוא נהיה העץ שלי. שלי.
קרן שמש,בכזו רכות, רכות לא טבעית או אולי הכי טבעית שיש,
חיבקה אותי וחיממה בי כל שמץ של קור, האירה בתוכי כל פיסת חושך
שנותרה, החייתה אותי.
אני, אני הוקרתי לה תודה בחיוך שליו, במבט. לא יותר, לא צריך
יותר מזה. זה הכל.

כל כך הרבה שקט אי אפשר לאכלס בתמונה, גם לא בתא זיכרון.
רק שיתוף מלא של שישה חושים יכול להביא לתפיסה שלמה של העוצמה,
של הרוגע והשקט,רק התנתקות והתחברות מחדש למושא עליון יכולים
להצליח.
עצמתי עיניים וכמעט בכיתי מעוצמת ההתרגשות, הרגשתי שאני בקושי
יכולה לעמוד בפני כל היופי הזה...

תכנס לתוך האהבה שלך, תכיר, תדע.בסופו של דבר אתה תראה שזה
עובד,תראה שזה מצליח- שזה עוטף אותך בחום שלא הכרת עד אותה
נקודה, שלווה אמיתית שלא יורדת ליקום אם לא מבקשים ממנה, אם
היא לא מרגישה הזדקקות.
תראה שזה יקח זמן, זמן שיעבור לך מהר כל כך. אחרי שיעבור, תבין
שלזמן הזה כלל אין משמעות אמיתית, רק פרשנות אורבנית, לא
יותר.
תהיה מה שאתה רוצה, תלך עם הלב שלך. תניח לעולם השני,
המתחסד,המתיימר, אין בו אושר.
אל תפחד, תרגיש בטוח להתמסר לרגשות-הם לא יכולים לפגוע בך. אתה
בטוח עכשיו, אתה מוגן.
יש כל כך הרבה מימדים ששומרים עליך,אתה יכול להשתחרר.
אתה יכול להניח את הראש, לשכב ולחייך אל מול הבריאה, זה ניתן
לך. הכל בסדר עכשיו, הגיע הזמן לאהוב את עצמך.

זו העת לאהוב.