קיץ (1.6.03)
שכחתי את ההרגשה, איזה קטע. לא חשבתי שאוכל לשכוח את זה.
כמו שקר לך ואתה שוכח את החום.
אתה לא מבין איך לפני חודש יכולת להסתובב עם בגדים קצרים כאילו
כלום. אתה לא זוכר מזה חום אתה רק יודע שזה קיים. ככה אני וככה
זה, ככה כולם.
אני משער, כן? רק משער, שאם אתן לזה קצת זמן אני גם כבר לא
אהיה כל-כך בטוח. זאת-אומרת, מזה קיץ? אז יש תמונות של זה,
ורואים את זה בקולנוע, אנשים על החוף, מזיעים. יש אפילו בבית
בגד-ים או מאוורר ישן. אבל מי אמר שזה נכון? שזה באמת קיים?
סתם טרנד. קטע חולף, מקריות. מקסימום מקריות.
אולי בכלל היה חורף כל הזמן. וכולם היו כל-כך שקועים בלהאמין
שקיץ, אז אף אחד לא באמת שם לב. השאלה האמיתית היא אם זה בכלל
משנה. אם אתה מספיק חזק כדי להאמין במשהו עד שנהייה לך חם,
אולי זה כבר לא משנה.
עכשיו אני כבר לא.
לגמרי לא.
עבר לי.
סופר-מריו (15.7.03)
כשאתה קטן, או לפחות אני, כן? כשאני קטן,
או לפחות כשהייתי, כן? כשהייתי - כן. כשהייתי קטן, הייתי משחק
סופר-מריו המון. והייתה לי אסטרטגיה או נקרא לזה מנטליות
שפיתחתי במשך המון זמן. רגע לפני שאתה קופץ מעל בור, אתה אומר
לעצמך בלב, "אני בטוח נופל, מאה אחוז אני נופל."
ואז אתה קופץ.
בפעמים שאתה לא נופל אתה מחייך ומתמלא באושר עילאי.
וכשאתה נופל אתה אומר לעצמך, ידעתי שאפול.
אבל כל ילד יודע, או לפחות רק ילד יודע שזה לא עובד. בגלל
שכשאתה נופל, אתה כל-כך מתאכזב בפנים שהשיטה שלך לא עובדת שבא
לך לקבור את עצמך יחד עם מריו. אחר-כך שזורקים אותך בתחילת
השלב עוד פעם, אתה כל-כך מותש נפשית שהאצבעות לא זזות לך.
אבל עכשיו כבר גדלתי, זה כמעט עובד. אני אומר לעצמי חזק בלב,
"אתה בטוח תפול" ונופל, ומרגיש בסדר עם זה.
ידעתי, לא?
דוגרי, ידעתי.
שרגנדוזים (24.7.03)
שאהיה גדול, או לפחות אם אהיה גדול אני אסתכל אחורה ואצחק.
או לפחות רק כשאסתכל אחורה אצחק, במקרה הרע. ואז אני אומר
לעצמי שזה לא באמת קרה. רק חשבתי, מה הבנתי אז? מה ידעתי
מהחיים? אני אשב לילות שלמים של בירה וגראס ואומר לעצמי שזה
היה טרנד.
טרנד, כמו הצמידים האלו השחורים שהיו לי סביב היד
תקופה לא קצרה. מיכאל אמר שקוראים להם שרגנדוזים. עכשיו כבר אף
אחד בכלל לא יזכור מזה הצמידים האלו, גם אם תראה לו אותם
בעיניים. אז אני אמרתי שקוראים למה שיש לי איזשהו שם אחר,
שנכנס לי לתת-מודע, משהו שהגיע מאיזה שיר של הביטלס בטח.
ועכשיו בטח גם אם אראה את זה בעיניים וארגיש את זה שוב אני לא
אדע לקרוא לזה בשם הזה. כי זה היה חד פעמי, חייב להיות. טרנד,
בא פעם אחת והולך, לא חוזר. מקסימום שתקבל זה רטרו, אבל כולם
יודעים שזה דפוק. לפחות כל מי שיש לו קצת שכל. מי ירצה רגשות
רטרו?
אף אחד לא רוצה.
לפחות לא בהתחלה.
אולי בעתיד, אולי בדיעבד.
לפחות לא בהווה
קוקה-קולה צופים (1.8.03)
יש קטע בחיים שאני קורא לו אפקט ההתחליות. אני בטוח שלא אני
חשבתי על זה ראשון, אבל למי איכפת. כשאתה פוגש בן-אדם לראשונה
או לפחות כשהוא פוגש אותך, הוא אוטומטית יוציא את החיוביות שיש
לו להציע. אחרי כמה זמן זה יגמר ולאט לאט זה יהיה דליל יותר
ויותר.
כשפותחים בטיולים תנועתיים (סטייל צופים) בקבוק קולה (או כל
מיץ אחר לצורך העניין) בהתחלה הוא נורא טעים. הייתי אפילו הולך
על טעים רצח. כי טיול ואתה צמא וזה בדרך-כלל קריר. אז איפה
נכנס כאן האפקט? התהליך הוא כזה: כל מדריך או חניך ששותה
מהבקבוק הזה ימלא אותו ב-0.5 מילי-ליטר רוק. בגלל שהרוק יותר
כבד או נאמר פחות מהיר מהקולה, הוא ישאר בתחתית הבקבוק.
כשהבקבוק או הנוזל יגיע לקראת קצו, יווצר מצב (תיאורטי) שהנוזל
שבפנים יהיה מורכב מ-30% קולה נטולת גזים ו-70% רוק של ילדים
בכיתה ד'.
אני שתיתי את השלוק האחרון. שלך, של התקופה הזאת, של מצב
הצבירה הנוכחי שלי. וזה היה בדיוק כמו בתיאוריה. חם, מגעיל,
כבר מזמן לא תוסס ובמקרה שלך מתוקה שלי - מוצף ברוק של אחרים,
בעיקר חברים שלי. שלוק כזה שמחייב אותך לפתוח עוד מיץ. מקסימום
לשמור את הפקק בשביל המבצעים, או בשביל הזכרון האישי, אבל לא
יותר מזה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.